יש לי מעצור כתיבה. אני מהרהרת עליו הרבה לאחרונה, על המעצור הזה, אני מניחה שהמעצור הזה מוכר לכל מי שקורא כאן כרגע, מכיר אותו מכלי ראשון. פתאום אין על מה לכתוב, או שיש נושא ותכנית – אבל אין חשק לביצוע. אני מתאמצת בכל זאת.. שמתי בלוק כתיבה בפינה שבה אני בדרך כלל כותבת. פתחתי אותו על דף חלק. שמתי לב שאני הולכת סחור סחור סביב הדף הלבן הזה שעל השולחן. במקביל, כל יום אני פותחת דף חדש במסך הריק הדף הזה ממתין שאבוא לכתוב עליו, ואז אני מוצאת או ממציאה עיסוקים שונים להתרחק מהמחשב, מהדף, עוברת לקבצים אחרים.. עושה הכל כדי לא לראות אותו...

יש לי תחושה של חלל ריק. זו לא הרגשה נעימה, היא אפילו ממש מאיימת, במיוחד כשבזמן האחרון הייתי ממש פוריה מבחינת הכתיבה. כתבתי המון והרגשתי שאני משתפרת מאד. עשיתי תהליכים מאד מעניינים עם עצמי.. ופתאום אני לא מצליחה להתחבר.. אין לי מילים.. זה לא הגיוני. יש לי בראש מיליון דברים, כבר היו לי המון התחלות, יכולתי לכתוב על שלושת החרדים שנכנסו יחד איתי לבריכה ובכלל לא התרגשו מזה התפשטנו אחד ליד השני, ויכולתי לכתוב על הילד שנסע ללמוד בחו"ל, ועל המכרז שהלכתי אליו, ועל קבוצת הכתיבה, ועל החופש שהיה לי ועל התכניות שלי בהמשך ועל על העבודה שעשיתי עם המנהלים שנבחרו לתפקיד ויכולתי... אבל לא עשיתי כלום. הימים עוברים והדף ריק.

אני מכירה את כל הטכניקות. שבי ותכתבי וזה כבר יבוא מעצמו, שבי ותשרבטי על הדף הלבן כל מה שעולה לך בראש ותראי שזה כבר יבוא לבד, את יכולה לכתוב על מה שעוצר אותך, תנסי לברר מה זה המעצור הזה, למה הוא כאן.. הרי רק צריך לפקוח את העיניים, לשים לב לשינויים מסביב...

אני יודעת.

אני יצרתי לעצמי שגרה בכתיבה, נהגתי לכתוב באופן קבוע פעמיים בשבוע ולא ויתרתי על הנוהג הזה. גם בפעמים שחשבתי שאין לי על מה לכתוב, תמיד מצאתי על מה לכתוב. היתה לי מחוייבות למסגרת שקבעתי לעצמי ולא זזתי ממנה. אבל, מהרגע שויתרתי על המסגרת ועל העיתים שקבעתי לכתיבה.. מהרגע הזה חל אצלי איזה ערעור על 'האם יש לי על מה לכתוב?'. קודם תמיד מצאתי על מה לכתוב, עכשיו זה אחרת.. עכשיו זה לפעמים יש לי ולפעמים לא... ופתאום נהיה לי מעצור כתיבה.

בהתחלה זה היה מעצור קטן. אבן קטנה שמפריעה למים לזרום החוצה מהפתח של הצינור ואז יוצאים שני קילוחים נפרדים.. אחר  כך המעצור הזה גדל.. פתאום הוא נהיה כמו סלע, כמו אבן שנתקעה בתוך הצינור והמים יצאו החוצה בטפטוף..  עכשיו זה היה משהו אחר.. ברגע שהרשיתי לעצמי את המעצור הזה, פתאום הבחנתי שאני עושה לעצמי צנזורה בין מה שאני מרשה לעצמי להגיד לבין מה שלא..הצנזורה הזו היא המעצור. כל עוד היתה לי מסגרת, הסתדרתי היטב עם הצנזורה, ברגע שנפרצה המסגרת...גיליתי שהמעצור הזה הוא כל מיני דברים שאני אינני מעזה להגיד או לכתוב והוא חוסם את כל היתר...