אני נוהגת את דרכי על הדרך הבינעירונית שעוברת בין הכפרים. שיירת המכוניות שלפני משתרכת אחרי  משאית עמוסה בחומרי בניין. אני מחשבת כמה זמן אצטרך לנסוע אחרי המשאית הזו עד הדרך המהירה. מבט מהיר במראה . מאחורי אין איש. אני אחרונה בשיירה. בזוית העין אני רואה ביציאה מתחנת הדלק מכונית שממתינה לפנות לכיוון הנסיעה שלי. בשניה הזו שאני מביטה במראה המכונית שממתינה בצד יוצאת ונדחפת לפני.. אני בולמת בדקה האחרונה כדי לא להיכנס בה. למה, אני שואלת את עצמי, למה לפני...  אני לא מתאפקת. הג'ננה שבתוכי יוצאת החוצה. אני צופרת בעצבנות, הוא יורד לשוליים מפנה לי את הדרך ואני עוקפת אותו. עכשיו אני שוב אחרי המשאית. אי אפשר לעקוף הנהג לא עושה סימנים של התחשבות באלה שמשרכים את דרכם אחריו. הוא יכול היה לרדת לשוליים אבל הוא בוחר שלא. לא די לו בהפגנת הכוח מעצם ממדיו הגדולים, הוא גם צריך להיות 'מלך הכביש' ואם אחריך משתרכת שיירה של 10 מכוניות זה הכי מלך שיכול להיות.

בזמן הזה שאני מחפשת פתרונות מילוט ונאלצת להודות ביני לבין עצמי שכנראה נשאר ביחד עד הסוף, כלומר, עד הצומת, אני פוזלת לשולי הכביש. הגשם קילף את הפוסטרים שהודבקו על חלק מעמודי הפרסומת. במקומם נוצרו יצירות מקומיות מפתיעות במקוריותן. בחלק התחתון יש שילוב מעניין בין שדה הקוצים שצמח לרקע של הפוסטר שדהה וכרגע נראה כמו השמים באביב.  החלק העליון מספר על קרב בין גברים הקשור במטע זיתים. "תמודדו כמו גברים. מחכה" זו לשון השלט. גם אני מחכה להמשך עלילות הקרב על שלטי החוצות. אני סקרנית לדעת מה היה בסוף.. בינתיים המלך הוא זה שכתב על השלט. איך הוא הגיע לגובה הזה? לכתוב מצד אחד לצד שני, בגודל הזה, זה מצריך תכנון. בכל יום שאני עוברת שם אני שואלת את עצמי אם אי פעם אני אדע את הסוף..