מכל הימים בשבוע יום שלישי היה הכי מתאים לבדיקת דם שאני צריכה כבר כמה שבועות לעשות.. אני מחפשת את הפתק. כתוב שם 12 שעות צום. בדרך הביתה כבר תכננתי את הכל: מתי להתחיל את הצום, מתי לאכול ומה לאכול, הכל היה מסודר לי בראש. כשהגעתי חזרה בשש בערב לא הייתי רעבה והסתפקתי בצלחת של מרק ירוק תוך שאני מתכננת השלמות לקראת השעה שמונה ואז פניתי לעיסוקי. קודם הכביסה, אחר כך שמעתי במשך ארבעים דקות את סיפור הבלוי בחמת גדר של רותי והבנות לכבוד היומולדת, מירי התעניינה בסידורי הנסיעה ביום חמישי ודברתי עם אורנה על הסדנא המתוכננת. באמצע נעשיתי רעבה אבל אמרתי לעצמי שעוד קצת כי בדיוק הייתי באמצע  ההכנות ליום של מחר בבוקר ובלי שהרגשתי נעשה תשע בערב וזהו חלון האוכל נסגר.

הייתי די רעבה בשביל להסתפק במים שממילא לא הצליחו ליצור אצלי תחושה מרגיעה. תחושת הרעב הפכה להיות יותר ויותר נוכחת במחשבות שלי מבלי שיכולתי לשלוט על זה. וכאילו להכעיס, כמה שדחקתי את המחשבות על זה יותר ככה נעשיתי רעבה יותר. בעשר בערב הייתי כבר ממש רעבה. פתיחת רגעית של דלת המקרר הגניבה לאפי ריח חזק של גויאבות יחד עם התמונה של תבשיל האורז והקטניות, שתכננתי עליו אחר הצהרים.

אני די מיומנת בדחיית סיפוקים ומנסה להסיח את תשומת הלב מהרעב ולהתרכז במה שנשאר לי להכין למחר בבוקר. החלטתי להציץ בתכנית עבודה שנשלחה אלי, הבטחתי להם הערות אבל קשה לי להתרכז. בזמן שאני קוראת אני מרגישה את הרעב מטפס לי בכל הגוף ומתפתל בתוכי כמו נחש..

את יכולה לדחות את הבדיקה למועד אחר, אומר לי קול בתוכי. הרעיון הזה מעודד אותי לרגע אבל בדיקה מהירה ביומן מבטלת אותו על הסף.. אני מגלה שבשבועיים הקרובים אין לי זמן מתאים. מחר זה הכי מתאים.

הויכוח הזה מתעצם בתוכי. קול אחד אומר לדחות "ממילא חרגת מהזמן שהרופא קבע, עוד שבוע לא ישנה.." והקול השני – דוחק בי לא לוותר "קטן עליך" הוא מעודד אותי "צום של כמה שעות זה פיס אוף קייק בשבילך". לתוך הויכוח הזה מתערבבים ריח טיגון הביצים לארוחת הערב וקולות הסכין שחותך את הירקות לסלט: קודם החסה, המלפפונים המבהיקים בירוק יחד עם העגבניות האדומות והפלפל בשלל צבעים. הסלט נערם לו בשלל צבעים בקערה שעומדת בדיוק מול האישה הרעבה שבתוכי, ולתוך הסלט התערבב זיכרון החומוס הטעים מאתמול שחצי קופסה ממנו שוכבת במקרר. רק מים, אני מזכירה לעצמי.

'הכל בראש' אני יודעת, אבל בשלב הזה אני כבר ממש לא מצליחה להסתדר עם הראש הזה. שום דבר לא מצליח להסיט את תשומת הלב שלי, אפילו לא הכורים בצ'ילה שכבר התחילו להגיח אל פני האדמה. המים מעצבנים אותי. ברגע הזה אני מסוגלת לטרוף חצי מקרר.

עשר וחצי בערב. לא שעה טובה להישבר.. אני שותה עוד כוס מים עוזבת את הכל והולכת לישון. שינה טובה יכולה לפתור כל דבר....