בשבוע האחרון שקעתי בספר חדש של פרופ' יורם יובל "מה זאת אהבה".

איזה ספר.

תוך שבוע קראתי  אותו פעמיים

בפעם הראשונה בשטף כדי לספוג את הקסם של הספר

ובפעם השנייה כדי לשקוע עמוק בתוך ים המידע שהוא מביא בין קפלי הסיפורים

הספר מספק סוג של הצצה אל הקליניקה של יובל כמטפל. הסיפורים מזכירים קצת את סיפורי הרכילות של עיתון "לאישה" ומבחינה זו הוא מספק מאד את היצר המציצני שחבוי בכל אחד מאיתנו (כך אני מניחה). כתיבתו הקולחת של יובל מאד מושכת לקרוא ולשקוע בתוך הדפים ובסיפורים הכל כך אנושיים.

אין בו תשובות מן המוכן לשאלה "מה זאת אהבה" וגם לא לשאלות, מדוע אנחנו אוהבים את מי שאנחנו אוהבים? למה מתאהבים? האם אפשר להפסיק לאהוב? איך מזהים אהבה? איך יודעים שהאהבה נגמרה? ושלכמותן.

סיפורי אהבה (או היעדר האהבה) מובאים מזוויות שונות. האהבה הנמצאת בין דפיו היא האהבה הלא שגרתית, שבגללה אנשים מגיעים לטיפול. בתוך תיאור הסיפורים, פרושים מונחים מקצועיים ויובל אפילו פורש לפנינו את ההתלבטויות שלו כמטפל - זו זווית מאד מעניינת להיפגש עימה בקריאה.

וכמו שהוא כתב:

"ספר על אהבה הוא ספר על בני אדם, על אנשים,  על רצונותיהם, על חלומותיהם, על חייהם ועל אכזבותיהם..."

וממש במקרה התפרסמה במוסף הספרים של הארץ" כתבה על הספר הזה.

להלן הקישור:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtTower.jhtml?itemNo=520767&contrassID=nl&nl=29_12

וכמו שאומרת איריס לעאל מחברת הכתבה בעיתון "הארץ":

"כוחו של הספר נמצא דווקא בכותב: קולו של יובל עולה צלול וחם מהדיאלוגים הכתובים, והוא מתגלה כאדם מהימן ומטפל אחראי לכל אורך המפגש. הוא אינו מהסס להלקות את עצמו על טעויות, לחשוף את חולשותיו, את דעותיו הקדומות, את רגעיו הקטנוניים. יימצאו ודאי ספקנים שיטענו שזו טקטיקה מחושבת ושקופה שנועדה לעורר אמון, אבל אני לא נמנית עמם. כדי שנוכל להתמסר לספר תובע מאתנו יובל, כמו ממטופליו, אמון בסיסי בכוונותיו הטובות. האמון שהצעתי בשמחה למשך שעות הקריאה הושב לי בתומה ללא פגע".

כתיבתו מאד חמה וקולחת והקריאה בספר היתה עבורי שעות של הנאה צרופה

באמת שזה ספר שווה קריאה (ולא, אני לא מקבלת תמלוגים טליק)