אולי בתחושה הקיץ עוד כאן כי יש הרבה ימים חמים, אבל רשמית הוא נגמר והגיע הזמן לחזור לעונה נוספת בשביל ישראל. השנה אנחנו מטיילים בדרום. מתחילים בנגב הצפוני. העונה הבאה וזו שאחריה הן לא עונות פשוטות. אנחנו כבר מאד רחוקים מהבית. מרחק הנסיעה הולך וגדל והימים ההולכים ומתקצרים כבר מאד משפיעים על המסלולים. כמעט ואין מסלולים קצרים, דרגת הקושי של המסלולים עולה כולם בינוניים+ יש כאלה שהם בני יומיים-שלושה. הלוגיסיקה מורכבת מאד ומחייבת ללון קרוב לנקודת היציאה הליכה. קרוב לשטח. בקיצור, מאתגר מאד. ועם ידיעת כל המאתגר הזה התייצבנו כולנו ב-0430 בבוקר ביום שישי בנקודת היציאה.

נשיקות וחיבוקים והתרגשות של פגישה מחודשת. כמה דחקות חובה על הבוקר, קצת החלפת אינפורמציה כזו שאי אפשר להתאפק. ספירת מלאי שכולם הגיעו וכל אחד תופס פינה והלך לישון במושב הלא נוח של המיניבוס, אבל למי זה איכפת. היום אנחנו הולכים מצומת בית קמה עד צומת כרמים, אזור תל שוקת ודרום הר חברון.

הרבה מחשבה הושקעה בשביל. הוא מגוון, מעניין ומצליח לתפוס מרובה בארץ שלנו שהיא כל כך קטנה וממדיה ממש קטנים. המקומות האלה שאני הולכת בהם, ספק אם הייתי מגיעה אליהם ועושה אותם אלמלא השביל ובטח לא לאורך זמן כמו שהשביל תובע. השביל יוצר אתגר, הוא הופך מסגרת לסיפור. מצד אחד לסיפור של דרך ומצד שני, לסיפור של הקבוצה שלנו שהתגבשה יש מאין. הסיפור הזה מספק סיבה טובה בכל פעם מחדש, לקום בשעות לא שעות ("אין לי שעה כזו בשעון" אומרת הבת שלי, כשאמרתי שקמתי ב-0330), להתייצב לשעות של הליכה ולהתמודד עם אתגרים לא פשוטים של הדרך ושל הגוף.

 7 בבוקר. קפה של בוקר עם עוגיות בריאות. יש מסדר יציאה. איתן, פייטן היום, מכנס אותנו לפתיחה חגיגית של העונה השלישית. רעיון השביל הוא הרעיון שלו. אנחנו שרים ביחד את השיר "ואת מה שביניהם" של להקת החמציצים, שאיתן סדר לו מילים שמתאימות למעמד. מקפלים הכל ולדרך.  

הדרום מטעה. הוא נראה מישורי וחד גוני אבל במציאות הוא רחוק מלהיות כזה. יש המון עליות. צריך להצטייד בהרבה מים ואת כל הציוד הזה לקחת על הגב לאורך קילומטרים רבים.. אנחנו מתחילים בצומת דביר והולכים לאורך נחל שקמה עוברים את קבוץ דביר (דבירה במקור) ואת שדות הגזר הירוקים,  אל שמורת להב. הטיפוס ליער להב איננו קל אבל הוא מלהיב. היער הזה הוא מעשה ידי אדם. נטעו אותו מובטלי שנות ה-50 וה-60, במסגרת עבודות יזומות, מהר להב אנחנו יורדים ומטפסים לעבר פסגת הר להבים. שקט למעלה, אפשר לשמוע את איוושת הרוח בין אורנים . זה מקום טוב לתצפית על הסביבה ועל הדרך שכבר עשינו.

  בדרום שנתפס כגדול ורחב, השביל ממחיש את מצוקת השטחים הפתוחים של המקום שבו אנחנו חיים. הטבע לחוץ פה מאד. כמעט אין טבע לבד. הקדמה כובשת כל חלקת ארץ טובה. במכבש ההתיישבות והפיתוח, צריך להסתכל טוב טוב שמאלה וימינה לפני שחוצים את הכביש. אזור דרום הר חברון שנתפס פעם כארץ של מרחבים, הוא היום מקום של התנחלויות וגדר מערכת ומחסומים וישובי קבע. חלק מן הדרך עוברת קרוב לגדר ההפרדה. רואים פה בעין את ההשקעה ב'להפריד'. את ההתנחלויות. מחסום דהריה. שאלת המדינה הדו לאומית או  שתי מדינות לשני עמים עולה פה כל הזמן... גדר ההפרדה נראית כמו גבול לכל דבר עם פה ושם התיישבויות שלא נראות שייכות בכלל לסיפור..

 ובכל זאת, במידה רבה זו גם ארץ בראשית, השטחים הפתוחים הבתוליים משהו, יוצרים תחושת מרחב אינסופית, מהסוג הזה שמרחיב את הלב ומאפשר לך ללכת לאיבוד, לפחות בתחושה. אפשר ללכת פה לאיבוד במשמעות העמוקה של הדברים. רק פה אתה יכול לעלות על הר ועוד הר, להביט  סביב ולא לראות כלום. רק נוף.. כמו שהיה בבראשית. אני מניחה שהתחושה הזו  תהיה אורחת קבע אצלנו בהרבה ממסלולי הדרום.

מרבית היום אנחנו פה לבד. בבוקר פגשנו זוג הולך. ואחר כך בדווים רוכבים על סוסים וזהו בערך. מזג האוויר משחק לטובתנו. מעונן ונעים וזה מקל על ההליכה שהופכת להיות מאומצת. הרגליים כבר בקושי נשמעות. אנחנו הולכים לאט, אי אפשר אחרת. מקפידים על המים. עליה אחרונה ואחריה עוד אחת אחרונה ואחריה אחת אחרונה באמת אנחנו כבר סחוטים לגמרי. בתחילת כל סיבוב אני מקווה שזהו. אבל זה לא. עוד לא גמרנו. עוד קצת. הרגליים הולכות באוטומט, עוד עליה קטנה אחת סופית ועוד כברת דרך על הכביש ואנחנו בצומת כרמים. 24 ק"מ. אין על רגע הסיום. זה הרגע הכי מאושר ביום. כל מה שמעניין אותי ברגע הזה זה לחלוץ את הנעליים. אחרי שאני מחליפה נעליים העולם נראה אחרת.

 האחרונים מגיעים. המים לקפה כבר רותחים. בכל סיום יש ביקורי אורחים שגרים בסביבה. האמא של.. החבר מהמחזור בקיבוץ /בצבא /באוניברסיטה.. אנחנו צריכים צלם לתמונת הסיום. האורחים מגוייסים לטובת תמונת הסיום. נשיקות לפרידה. עד לפעם הבאה.

הכי מתאים לסיים במילים שכתב אבי במייל שפתחתי הבוקר: "היה שווה לחכות כל הקיץ"