בבוקר גיליתי שבעצם אין לי מושג איפה הדיסק און קי שלי בדיוק כשרציתי להעתיק עליו קובץ ממחשב אחר. לכאורה זה לא עניין גדול, בדרך כלל יש לו מקום קבוע כדי שלא ילך לאיבוד בשום מצב אבל הבוקר הוא לא היה בקבוע שלו. תחושת הבטן שלי אמרה שהפעם זה לא סיפור עם סוף טוב.. בשניה אחת כל המצב רוח שלי התהפך. הדיסק הזה הוא כל השכל שלי (טוב, בערך..) מושקעות בו עשרות שעות עבודה.. ובעיני רוחי ראיתי איך כל זה פשוט מתנדף ...

בשלב ראשון התחלתי לשחזר מתי היתה הפעם האחרונה שנפגשנו וגם נפרדנו. אתמול באוניברסיטה לוטם הציעה לתת לי את כל המאמרים שהורידה מאתר הספריה ולחסוך לי הרבה זמן שיטוט יקר. זה היה בסוף השיעור. שלפתי את הדיסק בדיוק כשכבר נורא רציתי הביתה ולא התחשק לי לקשור אותו מחדש לידית של התיק. אחרי שהיא סיימה, דחפתי אותו למקום כלשהו במהירות. את המקום הזה לא הצלחתי לזכור בשום אופן. אבל איך שראיתי בבוקר שהוא לא במקום הקבוע, היה ברור לי שזהו. הוא איננו.

וככה כל היום אני הולכת לי ועושה רשימת מקומות שבסבירות גבוהה הוא יכול להימצא שם. קל למצוא אותו. הוא קשור לסרט אדום. אם רואים אז רואים ואם לא רואים – אז לא רואים. בטוח. בתיק? שום רמז לסרט אדום (אבל הזדמנות לעשות בו סדר). התיק של המחשב, הכיס של הג'ינס.. אולי הוא נפל באוטו.. חיפוש קצר באוטו מגלה שלי שהגיע זמן לעשות בו קצת ניקיון. העולם התחתון של האוטו מעולם לא נראה כל כך רע.

ומרגע לרגע הרשימה הולכת וקטנה, וככל שמספר האפשרויות הולך ומצטמצם כך מתגברת תחושת האבל שלי על האובדן. אני מנסה לשחר מה היה בו, מתי עשיתי גיבוי לקבצים, לאילו קבצים לא היה גיבוי. נזכרתי בכל מיני קטעים שכתבתי ולא הספקתי לפרסם.. מדי פעם יש לי הבלחות של מצגות ושל כל מיני דברים שכתבתי, וככל שאני נזכרת ומשחזרת יותר כך תחושת האבדן הולכת ומתעצמת ומצב הרוח שלי הולך מדרדר.. והיום שלי נעשה עצוב..

מפעם לפעם אני מתנערת ואומרת לעצמי שזה לא סוף העולם. הרוב מגובה ומה שלא מגובה מצוי בכל מיני מחשבים אחרים בבית או בניירות. ואני מנחמת את עצמי בזה שאפשר לראות בזה גם הזדמנות להתחיל דיסק חדש מחדש ושלא יהיו בו דברים מיותרים כמו בישן אלא רק מה שבאמת נחוץ לי כרגע.. תהיי אופטימית, אני אומרת לעצמי ברגעים האלה. ואז אני נהיית אופטימית לדקה שתיים ושוב שוקעת במצב רוח מדוכדך. ונזכרתי במירי שבדיוק אתמול ספרה לי שהדיסק שלה הלך לאיבוד ושעליו כל התזה שלה שעליה היא עובדת כל כך קשה וכמה הצטערתי בשבילה ואמרתי לעצמי שבערב כשאבוא הביתה אגבה את הדיסק שלי in case , ובסוף לא עשיתי את זה, כי חשבתי ש'לי זה לא יקרה'.. אוף..

בערב כשסדרתי את כל הדברים שלי לקראת המחר, ולקחתי את שקית הניילון עם המאמרים, בשנייה האחרונה העין שלי קלטה משהו אדום מבצבץ לו בתחתית השקית. קשה לי לתאר את תחושת האושר שהציפה אותי פתאום. מעולם לא שמחתי כל כך לראות סרט אדום שלסופו מחובר דיסק קטן, חתיכת עולם ומלואו. לכאורה כלום לא קרה. הוא לא באמת אבד הוא רק התחבא. אבל בתודעה שלי התרחשה לה במשך יום שלם חתיכת דרמה. מסוג הדברים הקטנים האלו בחיים שלא חושבים עליהם בכלל עד שפתאום הם אובדים ואז אני מגלה כמה אני חסרת אונים. פתאום כל מיני פרטים בחיי הופכים לבלגן לא יאומן - כזה שמצריך התארגנות מחדש ומהר. וברגע אחד הכל מתהפך.  ..