אני עוברת את השבועות בריחוף.. יום באוניברסיטה יום בעבודה, יום באוניברסיטה יום בעבודה..המעברים מהירים. יום אחד אני שומעת, חושבת, נוברת במעמקים של כוונת המשורר ורוח התקופה  ואמנות התיאור ולמחרת אני מנחה, מכוונת, מדריכה, מתכננת. ביום של האוניברסיטה אני יכולה להרשות לעצמי לשקוע עמוק לתוך כסא הפלסטיק ולהוריד הילוך, להרפות, להיות מובלת לגלות את העולמות לאט לאט, ולמחרת, ישיבה נוגעת בישיבה, המחשבה ממוקדת כל הזמן, תכנון, ביצוע, בקרה, הקצב מתחלף כל הזמן, לראות את הפרטים, שהכל נלקח בחשבון, שלא נשכחו המטרות ולראות כל הזמן את האנשים. יום אחד אני מכוונת לעצמי ולמחרת אני מכוונת אנשים.

וככה אני נעה בין העולמות, שמבחוץ הם נראים כל כך שונים וכל כך אחרים. יום בעולם הזה ולמחרת בעולם אחר. ביום שני אני נעה בין האולמות של מגדל השן של האוניברסיטה וביום שלישי אני כובשת ברגלי את השדות והשבילים של בתי הספר. ביום רביעי אני לעצמי וביום חמישי אני לאחרים. שונה וגם לא. גם פה וגם שם אני מגלה נתיבים חדשים. גם פה וגם שם הדבר הכי חשוב זו ההתבוננות.

ביום שני אני כותבת פרוזה וביום שלישי תכניות עבודה. ביום רביעי אני מתבוננת על תהליכי הכתיבה של עצמי וביום חמישי אני מתבוננת על תהליכי הכתיבה והתכנון של האחרים..

ובצד כל זה החיים. הכלבה כבר לא שולטת על צרכיה. הפסקתי לקום לילדים אז עכשיו אני קמה לכלבה. צריך להוציא אותה לעיתים קרובות יותר החוצה. היא כבר לא מחזיקה מעמד. לא פעם היא עושה את צרכיה בבית. ואנחנו מתלבטים מה לעשות. זה לא יהיה יותר טוב.. עם כלבים זה כאילו קל. תמיד אפשר ללכת לאבנר הווטרינר ולבקש שירדים אותה. ובדיוק ברגע הזה היא מסתכלת עלי במבט החום הזה ומכניסה את הראש שלה לרווח שבין היד לרגל ומזכירה לי שלא אשכח ללטף אותה על הראש ככה כמו שהיא אוהבת..

ובצד הקיום היומיומי הקטן הזה אני ממשיכה כל הזמן לנבור בחיים שכבר נפסקו. המשפחה של אבא שלי שהתרחבה עכשיו למשפחה של אמא שלי. ואני מגלה שעולמו של ביאליק דומה מאד לעולם של אבא שלי. העיירה היא אותה עיירה רק השמות אחרים. אותו משבר אמונה, אותם חיפוש דרך וחיפוש אחר הקיום, אחר הנפש. עכשיו זה החיפוש אחר השרידים האחרונים שנותרו בחיים. מפגשים קטנים עם אנשים ועם פיסות של היסטוריה לתפוס את מה שאפשר לפני שהכל ימוג ויעלם...

מחר אני אפגוש את השריד האחרון שנותר בחיים מהמשפחה של אבא שלי.