הביקור המשפחתי של סוף השבוע הזכיר לי את הימים שלי מפעם, כשהיה לי חבר שגר רחוק. אחד כזה מכירים בצבא או באוניברסיטה. באמצע השבוע היה קל להיפגש כי המרחק בין המקום שבו שירת לבסיס שלי לא היה רחוק. אבל בסוף השבוע זה היה תמיד מסובך כי אם למשל גרתי בתל אביב והוא נניח בחיפה אז אין מצב לבוא למשהו חטוף וללכת. לבוא זה אומר להיתקע שישי-שבת פול בורד כולל לינה ואוכל וכל מיני מאכלים שבחיים לא טעמת ולא תמיד את אוהבת אותם, ושיחות והתעניינות בך ובמשפחה שלך, וכולם במשפחה בוחנים אותך בתור הפוטנציאל להיהפך לבת הזוג הקבועה של הבן שלהם (וחס וחלילה מלהזכיר את המילה חתונה). במיוחד האמא..  את מוותרת  על הפרטיות שלך לטובת חשיפה מוחלטת ליותר מעשרים וארבע שעות במקרה הטוב. מכיוון שלא היה לי אז רישיון נהיגה ועל אוטו בכלל לא היה מה לדבר, זה היה נמשך משישי בצהרים ועד מוצאי שבת, עד הרגע שהתחבורה הציבורית חזרה לאוויר העולם..

ואז שבוע אחרי זה הסיפור הזה חוזר על עצמו בהפוכה. הוא בא אליך לשישבת על כל המשתמע מזה. את מוותרת על כל מה שאת רגילה לעשות בסופי שבוע, מצמצת את הבילוי עם החברות שלך, עם עצמך, עם ספרים, צריכה להיות נחמדה. לארח. הכנסת אורחים.. לתת לבחור הרגשה שהוא רצוי. לתת לו תחושה של בית בארעיות הזו.

אלה התמונות שחלפו אצלי בראש לקראת הסופשבוע הזה שבו מגיעה אליך הביתה להתארח החברה של הבן שלך שלא היתה פה אף פעם. הפעם אני במצב אחר. הפעם אני האמא ואמהות כידוע יש להן דרך מיוחדת להתבונן על העולם ועל הבחורות במיוחד כשמדובר בבן המאד פרטי שלך. החוויה שלי כאשה צעירה שבאה פעם ראשונה לסוף שבוע ארוך אצל ההורים של החבר שלך היתה מאד דומיננטית כשחשבתי עליה ועל השעות שהם יבלו כאן.

אני מקווה שעשיתי עבודה טובה. שלא הייתי יותר מדי משום דבר, ושהכל נעשה במידה כזו שהצלחתי (לא לבד כמובן) להשרות על כל הביקור הזה אווירה של נינוחות עם טעם של עוד..

וחוצמזה, בסוף השבוע הזה הפכנו הורים לכלבת בוקסר מעורבת בת שנתיים.