איך שנכנסתי לסטודיו של הפילאטיס ראיתי אותו. הלב שלי החסיר פעימה. אנחנו צהובים זה לזה כבר תקופה ארוכה. שנים שאני נמנעת מכל קשר איתו. היום נפגשנו בשיעור, הוא, אני ועוד זוג. לכאורה אין צורך שיהיה קשר בין האנשים המתעמלים, כל אחד בענייניו. אבל בכל זאת נוצר משהו. אולי בגלל שזו קבוצה קטנה. בפעילות יוצא שמתחלקים לזוגות בגלל המכשירים והסידור של המזרונים, ואז יש שיחות קטנות בין האנשים. אחד מזכיר לשני את התרגילים. עוקבים בעיניים לראות אם זה נכון, מתקנים אחד לשני. מין אינטימיות קטנה שכזו, לרגע. ומכיוון שהזוג השני היה זוג של ממש, יצא שהוא ואני זוג. סוג של.

האינטימיות הזו איתו שנקלעתי אליה בלי להתכוון יצרה אצלי תחושה מתגברת של חוסר נוחות. הרגשתי חשופה מדי במכנסיים הקצרים ובגופיה הצמודה לגופי. חשתי את הפלישה למרחב הפרטי שלי בנוכחות שלו, במבטים שלו, בתנועות שלו, בעצם היותו  איתי בחדר הקטן הזה ביחד. זה הזכיר לי  את הסטיקר שאני פוגשת בשירותים של האוניברסיטה "אישה מחליטה לבד עם מי היא רוצה להיות ביחד".

וזה בדיוק מה שעשיתי, למרות שהיינו ביחד החלטתי שאני לבד.