לעיתים קורה שאני נשארת לבד בבית. הרעיון להישאר כך לבד מאד מוצא חן בעיני. להתעורר מתי שבא, לאכול בשעות לא קבועות, אף אחד לא ושאל אותי: מה עשית היום? בלי כל אילוץ. חירות לשמה. אני חושבת באריכות על הנאה שמצפה לי באותו יום שאעביר לבדי. רק לי ברור למה אני מתכוונת..

אני מדמיינת את הלבד הזה לפרטי פרטים: אני רואה את עצמי קמה בבוקר, מתקלחת לאיטי, שמה עלי חולצת טריקו, מכינה לעצמי קפה, מביאה את העיתון מבחוץ ומדפדפת בו לאט. כותרות בלבד. היום לא מתחשק לי להתעמק, הולכת לחפש לי משהו לאכול במקרר. לאט לאט אני שמה לב שאני מודיעה לעצמי מה אני הולכת לעשות ברגע זה וברגעים שאחריו. תכף אלך ואחר כך אחזור ואז אלך לנוח קצת ואקום מהר כדי לא לבזבז את הזמן וגם בערב יש לי תכנית.. אני שמה לב שביום כזה כשאני לבד אני מתבוננת בעצמי ומפקחת על עצמי.

ביום רגיל שסדר הזמנים שלי שומר ומפקח עלי. כאילו שהוא אומר לי "זה מה שאת עושה כעת וזה מה שתעשי אחר כך". אבל ביום שבו הכל פתוח והכל חופשי, מופיע איזה קול בתוכי, קול שמבקש לשלוט בדברים. הוא מצביע על הזמן, על תחושת ה'הולך ואוזל' הוא מבקש להקדים את מה שיוכל להתרחש באופן בלתי צפוי, תובע ממני לתכנן, לראות את העתיד, והפוך אותו להווה.

וכך קורה שברגע שנשארתי לבד, ואני משוכנעת שאני חווה תחושה של חירות מלאה. בלי מסגרת, בלי לוח זמנים, בלי התחייבויות. קם בתוכי איזה קול פנימי והופך למי שמפקח עלי, בתוך הבית הריק, הדומם, חסר המסגרת הזה..