התמונות של אלה שפונו מהבתים מוקרנות כל הזמן. מבית אורן, מהשכונות בטירת הכרמל, מחוות הבוקרים מישובי חוף הכרמל, מבתי הכלא שבסביבה. איך מרגישים אנשים לעצם הידיעה שהאש מתקרבת במהירות לפתח הבית שלהם ושצריך למהר ולפנות?

נזכרתי בכל מיני משחקים בסדנאות של מנהיגות ועבודת צוות: מה תיקח אתך לאי בודד? או הבית שלך עולה באש, מה תבחר תציל ממנו? הרבה אנשים אומרים שיבחרו לקחת את אלבום התמונות. אתמול בטלוויזיה ראיתי אנשים מבוהלים. אף אחד מהם לא סחב איתו אלבומי תמונות. קצת בגדים בתרמיל. יש כאלה שבגלל המהירות בטח שכחו את התרופות. הזקנים במיוחד. איש אחד הלך ברחוב עם הקופסא של המחשב. הפנים מודאגות. לך תדע מה תמצא כשתחזור. מה לוקחים אני שואלת? את הטלפון הנייד בטוח. והמחשב? והתמונות? פתאום זה לא כזה פשוט וגם אם יש זמן ואפשר להתכונן לפינוי- לא נראה לי שמישהו באמת יסחוב 20 אלבומים.. מכינים תיק או תרמיל לכמה ימים, בתקווה שאפשר יהיה לחזור מהר למה שהיה קודם. מה אורזים במינימום בזמן שהרוח נושבת בחזקה והריח של השרוף כבר ממש נכנס לך הביתה?

הכל תלוי ברוח. אם זו לא אש עצמה אז אלה ענני העשן והפיח. כיוון הרוח הופך להיות משמעותי.

תחושת ה'הכל אבוד' מתחילה לחלחל מתחת להכרה..

הכל נעשה כל כך עדין ושביר, כל כך רעוע. כמו ללכת על קרח דק.

אולי לא הכל אבוד אבל הלחץ גדול.

הכל תלוי ברוח