ככל שאנחנו מתרחקים מהבית כך יורד מספר שעות השינה לפני היציאה. עכשיו אני מתעוררת ב-0230 ותוך חצי שעה כבר בדרך. בשעה 0500 אנחנו משוטטים בין תחנות דלק נדחות לאורך כביש 6 ובכבישי הדרום, מחפשים מקום פתוח להתעורר בו, ללגום קפה ראשון של בוקר ובעיקר בעיקר לעשות פיפי.

וככל שהמרחק גדל רשימת הציוד עולה. פעם זה היה אוכל ומים, עכשיו זה פנס + סוללות להחלפה, וערכת עזרה ראשונה - משולש לקיבוע, תחבושת, פלסטרים , יוד, כדורים נגד כאב, ומומלץ לקחת מעיל קל /סוודר + קצת אוכל בתרמיל, למקרה שנאלץ להמתין לג'יפים / ניתקע בנחל עפרן + כפפות גינה / אסבסט בגלל הטיפוסים.

המסלולים הפכו ממסלולי משפחות למסלולים למיטבי לכת.

קטע 34 לפנינו ממצד יורקעם למעלה צין. לפני חודש חצינו את המכתש הקטן. הפעם נלך על המצוק של המכתש הגדול. בספרות של השביל הקטע הזה נחשב לקשה. למיטיבי לכת. כל החודש רצו בינינו מיילים על מה שהולך להיות. מכל עבר זרם המידע מצד 'יש כאלה שהיו' ויש כאלה ששמעו. לקינו בתסמונת "פאניקת השביל". הפאניקה חוגגת אצלנו.

ביום בהיר אחד הגיעה מצגת מתמי, בדיוק המסלול הקרוב שלנו. המצגת מלווה קבוצת צועדים בקטע הזה. רואים בה את המסלול, את השיפועים ואת המעלה ואת המדרונות. הנוף מדהים ביופיו. אני מתבוננת במצגת ביסודיות. מחפשת לראות איך הם מרגישים. מחפשת את עקבות הקושי, את סימני הפאניקה, רמזים ללחץ. מסתכלת על הפנים של ההולכים, מחפשת את עקבות הדאגה ולא מוצאת כלום. אני מעבירה את המצגת שוב ושוב אולי פספסתי משהו. הם נראים ממש שמחים. אני מעריכה שהגיל הממוצע של המצולמים שם הוא 60. לא פחות. אף אחד מהם לא נראה לחוץ, דאוג, שבור, או לוקה בתסמונת הלם השביל. כלום.

מה קרה לנו? אולי זו תסמונת המרחק שבה ככל שאנחנו מרחיקים מן הבית כך עולה כמות הציוד שאנחנו מביאים, וגם כמות האוכל מתגברת, אולי פתאום יתקוף אותנו רעב יוצא דופן אם נתקע בחשכת ליל באיזה מפנה של ערוץ, המסלול נראה פתאום יותר מאיים ויותר מפחיד, מפלס החרדה עולה.

מאיפה הבהלה הזו, אני מנסה להבין. איך זה שאנחנו שיש מאחורינו קילומטראז' מכובד ביותר של הליכה, שכבר צעדנו יותר מ-600 ק"מ בכל מיני מסלולים בדרגות קושי שונות – והנה בא מסלול שמוגדר כקשה ויש אנחנו נלחצים? אולי זה ביטוי ל-home sick, לגעגוע לבית, שבגלל שכל קטע מרחיק אותנו עוד קצת ועוד קצת מהבית אז זה עושה אותנו יותר דאוגים?

ולזה נוספות דאגות משנה אחרות: האם נספיק לצאת מערוץ הנחל לפני שתיפול עלינו החשיכה? בקיצור, כל החודש יש לנו תעסוקה, חישובי זמן ומרחק ואוכל ומים ושפועים ועליות וסולמות וחבלים..

 בשבת אחר הצהרים כשנשב בתחנת הדלק של כביש 6 דרום בחזרה הביתה ונאכל קרטיב לימון, בטוח נצחק על עצמנו...