אנחנו כבר היינו שקועים בתוך הסיפור כשהוא נכנס לכיתה באיחור של חצי שעה. זה היה סיפור לרביעיה בכתיבה משותפת. אחד כותב מעביר לשני ולשלישי והרביעי סוגר את הסיפור כולו. כשהוא נכנס אנחנו היינו מכונסים בצפיפות מסביב לשולחן האליפטי, שקועים בנסיון להבין על מה אמיר כתב, מה הולך בסיפור, על מה מדברת העלילה ולבחון את החיבור בין החלקים. לא היה בכיתה אף כסא פנוי חוץ מזה שליד המנחה שעליו הניחה את הרגליים ואת התיק שלה. הוא בחן את הכיתה במהירות עיניו התרחבו כשקרה את הכסא שלשמאלה, מתעלם ממי שברגע הזה בדיוק קורא 'אפשר לקבל את הכסא?' והצביע על הכסא שלידה. 'לא' היא ענתה, 'אני צריכה את הכסא' 'התיק שלך יותר חשוב ממני?' הוא החזיר לה, היא השיבה מה שהשיבה והוא יצא החוצה. כשחזר עם הכסא זה היה כבר החלק של אורי שקרא, הוא התיישב מחוץ למעגל שלנו בשולחן. אנחנו חזרנו לשקוע בסיפור. אני קראתי את החלק שלי ואושר קרא את הסיום

שבוע עבר וזמן הסדנא הגיע שוב. הוא הגיע בזמן והתיישב במעגל שמסביב לשולחן. בבוקר הזה הוא הביא ספור משלו להקריא בסדנא. היא הגיעה באיחור קל, עם הצעיף התכלכל המתנפנף שהולך אחריה. סידרה את הכסא שעליו היא יושבת ולשמאלה את הכסא שעליו היא מניחה את התיק שלה. "הבוקר, לפני שנקרא" אמרה "אני רוצה לפתוח את השעור במה שהיה בשבוע שעבר" ופנתה אליו, "ולהסביר למה אני צריכה את הכסא הזה לידי". כאן פתחה בהסבר על עצמה על הדרך שבה היא כותבת ועל איך שהיא מתרכזת ועל שגעונות של סופרים ואיך סופרים כותבים ועל הכסא ועל הצורך שלה בו כחפץ שעוזר לה להתרכז ועל זה שהוא תמיד בא באיחור ולוקח לו זמן להסתדר ושזה מפריע, ובסוף אמרה שבגלל זה החליטה להתחיל עם זה את השעור ולהתייחס לויכוח שניהל איתה לעיני כל הכיתה, בזמן שכבר היינו באמצע הפעילות ושזו היתה חוצפה מצידו.

הוא היה מופתע. ברגע הראשון לא הבין את הפתיחה הזו. אחר כך זה התחבר לו למה שהיה בשבוע שעבר. יש לו קול שקט. הוא ניסה להגיד משהו כמו זה ששינה את כל המערכת שלו כדי להגיע בזמן וכל עניין הכסא.. אבל לא היה לו סיכוי. כל מה שאמר הרגיז אותה יותר. בשלב כלשהו אסף את הדברים שלו בחמת זעם והלך.

עכשיו היא לא ידעה מה להגיד. שניה אחת של שקט. 'אורלי תקראי את מה שהבאת' היא פנתה לזו שלצידי. מופתעת מהמעבר החד, אורלי אמרה שקצת קשה לה עכשיו הסוויץ' הזה.

בסוף עשינו סוויץ' וחזרנו לסדנא כאילו עניינים כרגיל..