פעמיים כתבנו יחד ספור ברביעיה. בפעם הראשונה היית ראשון ובפעם השניה היית אחרון.

הפתיחה שכתבת לספור הראשון היתה מיוחדת ונכתבה בשפה עשירה וחגיגית וגמישה. הרבה דברים יפים היו מפוזרים בטקסט בה. כמנהג פתיחות, בנית עולם רחב ומיוחד מאד עם הרבה אפשרויות להמשך. אנחנו כתבנו אחריך אבל כמעט ולא השתמשנו בכל ההזדמנויות האלה שהנחת לפתחנו. דלתות ההזזה למשל, איזה רעיון מיוחד היה להשתמש בהן. אפשר היה לחוש אותן נוסעות על הציר בתנועה מתגלגלת ושקטה. לא עוד טריקת דלתות. איך עושים מעבר בחיים מדלת שנסגרת על ציר לדבר שזז אחרת...

וגם הקשר בין הבחורה לזוג הזקנים בהתחלה. התיאור של ההיכרות והגישושים כדי לבחון אם השוכרת והמשכירים מתאימים אחד לשני היה כל כך רגיש וכל כך מחכה להתפתח בהמשך ולהתפתח לכדי עולם סיפורי שלם. היה בחלק שכתבת הרבה ויזן מסוג שיכול להתפתח לספור מלא, של יחסים עשירים מיוחדים. אנחנו הבנות די קלקלנו את זה בהמשכים שכתבנו. לקחנו נקודה אקראית פה ושם, ולא ממש התכתבנו עם החלק שלך, אצלנו זה הפך לסיפור חבוט משהו של הריון לא רצוי ומערכת יחסים של אמא מתערבת וגבר חסר עמוד שדרה. אפשר למצוא עשרות כאלה. קצת מסמסנו את העולם המיוחד שבנית עבורנו והפכנו אותו למשהו שגרתי.

הניסיון לבנות ספור אחד שלם שנכתב על ידי ארבעה כותבים שונים, הסתבר כמשהו מאד מורכב מבחינת היכולת להתחבר למה שכתבו הקודמים לי ולאפשר גם מקום למי שיבוא אחרי. בזמן הכתיבה לא שוחחנו על הספור שהלך ונרקם לנגד עינינו. התוצאה היתה טלאים טלאים. ארבעה אינדוידואליסטים תחת קורת גג אחת. קשה לוותר על האגו שלך כיוצר. אחרי הסדנא הזו אתה ואני  החלטנו להתנסות בתרגיל הזה שוב, בשינוי תפקידים. הפעם בחרת להיות אחרון.

שינוי המקום שלך היה מעניין. ממש מעניין. הכותב הראשון כתב כאילו אין מחר. בקושי השאיר מקום למי שיבוא אחריו. הקטע הראשון שעסק בבחורה שלא מצליחה במערכות היחסים שלה עם כל מי שהיא פוגשת, טרפד את הסיפור כולו. הוא היה מלא וגדוש וכל כך כופה את עצמו עד שההמשך הפך להיות טלאי על טלאי, התמודדות עם נתונים בלתי אפשריים בניסיון לבנות סיפור שלם. אנחנו שכתבנו באמצע, התפתלנו עם מעט המקום שנותר לנו. אורי המשיך את הפתיחה למשהו קצת רוחני שמתקשר עם התמזגות עם הטבע. אני הלכתי על טיול לדרום אמריקה עם חברה ועל קציצות ברוטב עגבניות לארוחת צהרים. ואז בא הסיום שלך

כמו בפתיחה היה בו הכל מכל כל. ניסיון לסגירת מעגלים שלא ממש התפתחו מההתחלה, ריב עם השכן, תכנונים לתוך הלילה, החברה מבטלת בבוקר את הנסיעה משותפת, אורי מבקש לנסות שוב.   זה היה סיום מתבטל. לא השפה שלך, לא עולם התיאורים שלך. תמונות שלא מתפתחות. פה ושם אפשר היה להות את השפה שלך. התיאור, התמונות, צירופי הלשון. הביטויים. אבל לא אתה במייטבך. אחר כך דברנו אחר כך על הקשיים, על הפתיחה שגרמה לכולנו חוסר נחת . שאולי לא היינו צריכים לחכות עד לסדנא ולדבר על זה קודם. להעיר על הפתיחה.

הכתיבות המשותפות האלה עשו לנו שיחות קטנות על כתיבה. על הדשא, במסדרונות, פתקאות שהחלפנו בינינו בסדנא. כשעשיתי סדר לפסח, מצאתי את כל ההתכתבויות האלה, ממש ראינו דברים עין בעין.

בשבוע שעבר זה נגמר. בהתחלה אמרו שנפצעת. ככל שנקפו הימים אמרו שזה חסר סיכוי. חסר סיכוי לגמרי. לפני יומיים זה נגמר לגמרי. ביום שיצאנו לחופש ספרת לי שאתה כותב כל הזמן. עכשיו אני תוהה מה יהיה על כל מה שכתבת והשארת אחריך. הייתי רוצה לקרוא את זה. רק התחלנו להכיר..