השבוע חזרנו ללמוד בלי אושר.

ביומיום האוניברסיטה הזו היא מקום מנוכר. היא רחוקה ממקום ישוב, נטועה בלב שמורת טבע באופן שלא מתחבר לסביבה, ובאמצעה המגדל הבולט למרחקים ומזדקר לו כמתריס כלפי מעלה. יש בה אוסף של חדרים, ותכניות ואנשים שמתרוצצים מחדר לחדר בלי קשר ביניהם. אבל בתכנית הזו יש משהו אחר. האנשים שמתקבצים אליה, הוויית הלימוד המיוחדת שחלקה שעורים וחלקה סדנאות. הפסיפס האנושי מאד אחר, מאד שונה מן הניכור שבחוץ. החיבורים שנוצרים בין האנשים שכותבים וחושפים את עולמם, תחושת האמון שנוצרת בעקבות החשיפה העצמית – זה דבר מאד מיוחד ומאד מחבר.

כל כמה שאנחנו עסוקים בחשיפה ומביאים את הקרביים שלנו את החדר של הסדנא, ככה אני יודעת כל כך מעט על זה שיושב בכסא שלימיני או לשמאלי. יש בזה צער אבל גם יופי. הצער הוא על כך שהממדים היותר רחבים של האדם ואישיותו הרב גונית והמגוונת, מתגלים רק אחרי שהוא איננו. מצער שזה ככה. אבל במתח שבין הגלוי לנסתר מן העין יש גם יופי. כל ההוויה שלנו בנויה על המתח שבין הגלוי לסודי. בין מה שאנחנו בוחרים לחשוף לבין מה שאנחנו מסתירים. בין מה שגלוי ובולט ומובא בכתיבה לבין מה שמצריך ירידה למעמקים.

כל כותב הוא האנתרופולוג של חייו. בכתיבה שלו הוא מספק לנו הצצה למקומות שרק הוא ראה, כמו הרווח ההוא שבין דלת המטבח לתנור, למקום שאיש מלבדו לא ראה ולא נגע בו. הראיה המיוחדת של הרווח ההוא היא המקום שממנו באה הכתיבה. בתהליך הכתיבה אנחנו לומדים לגעת בכאב שיש ברווח הזה ולדבר עליו. הרווח הזה היה הצער הגדול על האבדן.

השבוע כשחזרנו לשם ללמוד בלי אושר, הרבינו לדבר עליו ולגלות עד כמה מעט ידענו עליו. לא הרבה היה גלוי לפנינו בכל מה שקשור לחייו, למאבק ההישרדות שלו, לחלומות שלו. שברי מידע וקטעים של חוויות חשפו בפנינו את עולמו של בחור צעיר שהתמודד עם קשיים רבים בחייו מאז הפך נכה צה"ל. רק מעט מזה הכרנו.

הפרידה הפתאומית הזו שנכפתה עלינו חידדה מחשבות כמו כמה אנחנו באמת מכירים את הקרובים לנו ומה אנחנו יודעים עליהם. הנפש היא אוסף של כל כך הרבה מבואות וחדרים פנימיים ומקומות שכל כך קשה להכיר אותם, ואיך נדע להכיר אותם? זה כרוך בכאב ובאומץ לרצות להתקרב באמת, לגעת בכאב ולהרגיש אותו. עד כמה אנחנו עושים את זה באמת?

וגם דברנו על ההנצחה ועל המשפחה שלו ועל הקשר שלנו איתם. כשאדם צעיר מסיים את חייו באופן כל כך טראגי, זה משאיר את סביבתו מבולבלת וכואבת ורדופה בתחושות אשמה על כך שהוא איננו ואנחנו ממשיכים לחיות. איך עושים הנצחה באופן רגיש עדין ומדוייק מבלי ליפול למקום הזה של רגשי האשמה?