אני אישה של מסגרות, של גבולות, של כללים. מסגרות עושות לי טוב ונוח. משרות איזו תחושה של נינוחות מסוימת, של בטחון, של משחק שחוקיו ידועים מראש.. מפעם לפעם ממציאים חוקים חדשים כדי לגוון ובעיקר כדי לא להירדם...

אבל...

בתקופה האחרונה אני מזהה בעצמי יותר ויותר סימנים של הצורך לפרוץ את הגבולות... לבדוק אותם.. למתוח אותם.. לבדוק עד כמה אפשר להרחיק אותם, כמה טריטוריות עוד אפשר לכבוש, על כמה משלטים עוד אפשר להשתלט...

כל פעם במימדים אחרים. לפעמים זה משהו קטן ולא משמעותי, רק מתיחה קטנה של הגבול ומיד חזרה פנימה, ולפעמים פריצה של ממש ואני כבר במקום אחר.
מהמקום הזה כבר לא יכולה לחזור אחורה. המציאות החדשה היא עובדה קיימת.

ואני פוגשת את עצמי במקומות האלה

לפעמים אני ממש נדהמת לדעת שזו אני. מוצאת עצמי במקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם... בהתחלה זה קצת מבהיל.. לא מוכר, אבל מיד אחרי זה משתלטת עלי תחושת הסיפוק המתוקה, הרגשה של ניצחון, ואפילו הוא רגעי... תחושה של כיבוש.. נהדרת מאין כמותה.

לפעמים זה מפחיד. כי אחרי שכבשתי את הגבול הבא ועוד אחד אחריו, מה מחכה לי אחרי זה? האם תמיד יהיה שם המזרון שיקלוט אותי נופלת? מתי יגיע הגבול האחרון שאחריו יש רק תהום?

אני נדהמת לדעת עד כמה הצורך הזה לבדוק את הגבולות זה משהו שקיים בפנים. בי

להגיע עד הקצה...

עד הקצה