שבוע אחרי שהוא ספר לי שהוא הולך לטיפול הוא שלח לי סמס ואמר שהוא רוצה להיפגש. אני מודה שההצעה הזו הפתיעה אותי. ביחסים שלנו אני זו שתמיד מציעה להיפגש והוא זה שתמיד אומר "בהזדמנות" ומזכיר שהוא נורא עמוס ומתחמק ממני בנימוס. אין לי טענות. היחסים בסדר, ההתעניינות בסדר, הפגישות בסדר. הכל בסדר אם אנחנו מקפידים לא לגעת בדברים שהוא לא מסכים שניגע בהם. את אלה אני מכירה לפי הקול שלו ולפי זה שהוא נעשה קצר רוח. אז אני מרגישה את המשהו הזה שחוצץ בינינו.

אחרי שסיפר כבר חיכיתי שיגיד שהוא רוצה שנדבר. שנים שאני מתבדחת על זה שיגיע גם היום שלי שבו יעלו אותי על מיטת הפסיכולוג. עכשיו הרגע הזה הגיע. הפסיכולוגים שולחים את הילד לדבר עם האמא, לברר דברים על מה שהיא עשתה ומה שלא עשתה כשהוא היה ילד.

אז כתבתי לו שאני מסכימה.

מאז עוברת לי בראש הרשימה של כל מה שבטח ירצה לדבר עליו, הנושאים שצצים אצלנו מדי פעם בשיחות טלפון או בשיחות מסביב לשולחן: שלא לחצנו עליו מספיק כשהיה ילד, שויתרנו לו, שלא התעקשנו איתו, שהוא מרגיש מקופח, שאחותו מקבלת יותר ממנו, ובתוך כל זה בטח יצוצו להם קטעי זכרונות שלא היה לי מושג שהם מלווים אותו. חלק מהם אני בכלל לא אזכור..

אחר כך הוא יגיד שהוא לא בא בטענות אלא רק רוצה לדעת.

ואני אשב שם ואשמע אותו מדבר ו'מוציא דברים מהבטן' כדברו, ולנימת קולו יתלווה צלצול של כמו נזיפה, ותוך כדי, כשהוא יגיד לי את המשפט ש'הוא רק אומר לי מה הוא מרגיש', רגשי האשמה הבילד-אין האלה שצמודים אלי קבוע, יחלחלו לי לתוך הורידים ולתוך מחזור הדם ויטפסו לי בתוך הגוף מלמטה למעלה עד שיהיה לי חם או אולי קר.

בהתחלה אני אתגונן ואולי גם אתרגז וגם ארצה להגיב מיד למה שהוא אומר והוא יגיד לי ש'הכי טוב שתתני לי לסיים את דברי ואז אני אקשיב לך'. וכשיגיע תורי אני אחפש את המילים להסביר שיש עוד דרכים להסתכל על הדברים ואספר לו מה שהוא יודע וגם מה שהוא לא, ואסביר משהו על התפקיד שלנו כהורים ועל איך דברים בדרך כלל מתגלגלים. כאילו אני מתנצלת.

הוא יסתכל אלי ואני אחפש בעיניו את המבט הזה שכמו אומר 'אני מבין' וארגיש את הדבר הזה עומד בינינו שוב.