בזמן שהקלדנו את השמות לעץ המשפחה הוא אמר בשקט שכדאי שנעשה כינוס משפחתי. אתה רציני, שאלתי?מאד הוא ענה. לאיזו משפחה בדיוק אתה רוצה שנעשה כינוס ואת מי נזמין. הוא חשב לרגע ואמר לי 'האיטלקים'.
החיבה לאיטליה נולדה אצלו בעקבות הקשר הרומנטי שבינתיים הלך והתפוגג. הקשר נגמר אבל האהבה לא. לא לאיטליה ולכל מה שקשור בה, האוכל, היין, הנופים של טוסקנה, והזיכרונות שלהם שם. הוא אוהב את שתיהן את איטליה ואותה. לאיטליה יוכל לנסוע מתי שבא לו. עכשיו נולד הקשר על הענף האיטלקי של המשפחה. הקשר הזה בא לו בהפתעה. גם לי.
תמיד חשבתי את עצמי כמי שאין לה משפחה עד שהעץ הזה נכנס לחיי, עם כל ההסתעפויות שלו וכל הענפים.
כנראה שלא רק לחיים שלי.
את הסיפור האיטלקי עוד לא פיצחנו כי תוך כדי הקלדת השמות התברר שיש סיפורים אחרים שמחכים.
הוא שאל אותי את מי אפשר לשאול ומי יכול לספר לנו והרגשתי לא נוח כי לא כל כך ידעתי לענות. אף פעם לא היתה לנו יותר מדי משפחה אבל מאז שעברתי לגור רחוק מכולם גם המעט הזה הצטמצם מאד והסתובב סביב אמא שלי, אחותי והילדים שלה ובערך אותו דבר גם בצד השני. המרחק מחולל פלאים. הוא גם מרחיק וגם מאפשר להגיד שזה בסדר. 

עכשיו אנחנו בעץ המשפחה והוא שואל שאלות ולי אין תשובות. סבא שלך, מתי בא לארץ, מה עם המשפחה שנותרה מאחור, מה עשה פה, וסבתא שלך, מה את יודעת עליה. הוא שואל ואני שותקת.

עכשיו כשאנחנו עמוק בעץ, אני אומרת לו שאולי נחזור לתמונות של המשפחה. אולי שם נגלה כל מיני דברים. אין לנו הרבה תמונות. כשאני מסתכלת על תמונות שלי, אני מגלה דרכן שאני דומה לאמא שלי. גדלנו במשפחה שואתית אופיינית ודי מפורקת, שלא יודעת לקשור קשרים אמיתיים ועסוקה בניסיון לתרגל נורמליות באמצעות העמדת פנים. המטען המשפחתי שלי נמצא בתווי הפנים, בגנטיקה שאני מנסה לנחש אותה, במעט התמונות שיש ובנסיון החדש הזה שאנחנו עושים ביחד לטוות את החוטים בין הדמויות ולעשות מזה משפחה, מהסוג שאף פעם לא היה לי באמת.