העץ המשפחה - סיפור 

בלילה חלמתי על הכינוס המשפחתי שהחלטנו לערוך. הייתי מוטרדת מסידורי הישיבה, איך נושיב את האנשים, מי יישב ליד מי. ניסיתי לדמיין איך נסדר אותם, סביב שולחנות מרובעים כמו בחתונות? אולי יותר טוב שולחנות עגולים, יותר קל לדבר כשיושבים במעגל ולא יכולתי להחליט איזה סידור יהיה יותר טוב, כשאנשים לא מכירים אחד את השני ויש שלא נפגשו מעולם. אמא שלי, למשל, מעולם לא פגשה אף אחד ממשפחתו של אבי. באיזה שולחן להושיב אותה? עם המשפחה שלה או משפחתו של אבי, כדי שסוף סוף יכירו. שברתי את הראש איך נעשה את ההיכרות הזו, חשבתי שכדאי להכין תגים עם השמות שאפשר להצמיד לבגד, שכל אחד יקבל  בכניסה. אבל אז התעוררה בעיית השפה. אבא שלי מפולין ואמא שלי ממולדבה. באיזו שפה נכין את התגים? באיזו שפה הם ידברו? התחלתי להכין רשימה של הדברים שאני צריכה לדבר עליהם איתו ואז התעוררותי.

אבא שלי נולד בעיירת גבול קטנה בשם קוריץ בספר המזרחי בפולין. פולין במקום הזה גבלה באוקראינה. כל כמה שנים השתנה השלטון והעיירה עברה מיד ליד, משלטון פולני לשלטון  רוסי וחוזר חלילה. בתקופות המעבר האלה, עד שהשלטון החדש התבסס והתחילו להרגשי את הנוכחות שלו בשטח היה כאוס גדול, הרבה פרעות ומעשי שוד וגזל במיוחד כלפי היהודים. היהודים שהיו להם הרבה חובות ומעט זכויות, אם בכלל, חויבו בגיוס לצבא הפולני. המשפחה של אבי היתה בעסקי בניין ולמרות שכבר היה נשוי ובעל משפחה הוא חוייב להתגייס לצבא הפולני. כשעמד לסיים את השירות הצבאי, פרצה מלחמה. במחנה הסתובבה שמועה שבוחרים אנשים למשימה אחרונה. כדי לעודד אנשים להתנדב למשימה נאמר להם שאחרי זה ישוחררו מהצבא. אבא שלי רצה להתנדב גם. אחד הקצינים שהכיר מהעיירה שלו, לחש לו שלא יתנדב ושיתחבא מתחת למיטה בזמן שבוחרים את האנשים. כל מי שנבחר למשימות ההן לא חזר.

אחר כך הגיעו הרוסים וכשפרצה מלחמה העולם השנייה, הוא גויס שוב לצבא הרוסי. אחרי חודשים ארוכים בצבא, הוא התחבב על אחד הקצינים. זה קרא לו יום אחד ואמר לו שהוא שולח אותו למשימה בעורף. בדרך חזרה, ביקש שיעבור אצל משפחתה של אשתו וימסור לה דרישת שלום מבעלה בחזית. מכיוון שהנסיעה ברכבות לא היתה מותרת לכל אחד וכדי לא להיחשב כעריק, היה צריך להצטייד ברישיון ואישורי נסיעה. הקצין נתן לו מכתב. "חייל פצוע שחזר מהחזית" נכתב שם וכך נסע וניצל. כשהגיעה החזית למקום שבו שירת, הוא כבר לא היה שם. בהמשך מינו אותו
לאחראי על מחסני אספקה לצבא באזור מרוחק באוקראינה.

אמא שלי נולדה במולדבה למשפחה בת חמישה ילדים, ארבעה בנים ובת. היא הבת האמצעית. המדינה הזו, כמו שאר מדינות האזור, עברה משלטון לשלטון, והתושבים שידיעותיהם על המתרחש היו מוגבלות מאד, לא ידעו אף פעם למי הם שייכים. פעם זה היה לרומניה ופעם לרוסיה
ואחר כך הם הפכו חלק מאיחוד המדינות הגדול שנודע בשם 'ברית המועצות'. ולמרות שהם היו חמישה אחים מאותם הורים, כל אחד מהם נולד ב'מדינה' אחרת. הכל תלוי באיזו שנה נולדת. לעובדה הזו תהיה חשיבות רבה בהמשך, כשירצו לעזוב את ברית המועצות. החיים התנהלו בניסיון
לקיים שגרה תוך הסתגלות כל פעם מחדש לשלטון חדש. כולם למדו בבית ספר. שפת הלימוד הרשמית היתה בהתאם לשלטון של אותה העת. פעם למדו בשפה הרומנית עד שזו נאסרה, כל הספרים הושלכו לפח ושפת הלימוד התחלפה לרוסית.

כשהרוסים נכנסו ב-1940 החזית כבר התקרבה. מי שהיו לו קרובים במדינות אחרות, עזב. הרוסים עשו מאמצים להעביר את מפעלי התעשייה מהאזורים הקרובים לגבול לאזורים האחוריים של המדינה כדי להמשיך את שרשרת הייצור והאספקה גם בזמן מלחמה. במקביל התחילו לגייס
משפחות שיש בהם ילדים צעירים לעבור לאוקראינה לעבודה במפעלי מתכת שעבדו עבור תעשיית המלחמה.

סבתא שלי, שלא היה לה ממה לפרנס את ארבעת ילדיה שנשארו בבית, נסעה עם הגבר איתו חיה אז, למקום שבו היה סיכוי למצוא קורת גג ועבודה. הם נסעו לעיר קטנה בהרי אורל בשם סברסק. אמא שלי והאחים שלה היו אז בשנות העשרה. כשהגיעו למקום החדש שלחו אותם לבית ספר מקצועי כדי ללמוד מסגרות. הגבר שאיתו נסעה עזב אותה לנפשה והיא נותרה עם ארבעה ילדים שצריך להאכיל. בעצה אחת הילדים החליטו לנסות להתקבל לעבודה במפעל המתכת בעיירה. מכיוון שכולם היו צעירים מדי, הם זייפו את הגיל והצליחו להתקבל לעבודה בבית חרושת ולהביא קצת כסף הביתה שיהיה מה לאכול.