זה מה שהוא כתב על הרומן שלנו 

וזה מה שעבר עליו בתקופה הזו

הרומן שלי ושל רביט התחיל כמו סיפור מארץ האגדות

לא יודעת מתי זה בדיוק קרה כשהקסם נעלם...

היחסים בינינו היו נהדרים. היתה הבנה, דאגה, איכפתיות, הערכה, התחשבות, הכל היה שם חוץ מהעיקר. משהו שם היה חסר...

נדמה לי שהינו יכולים להמשיך כך לנצח, כמו בסיפורים: להתחתן, להוליד ילדים לגדל אותם, לצאת לפנסיה יחד.. אם לא הייתי נרדמת באמצע.

הכל היה כל כך ידוע מראש, כל כך מובן מאליו שנדמה לי שאם הייתי יוצאת לאיזה שבוע מהסיפור שלנו הייתי חוזרת ומגלה ששום דבר לא השתנה בהיעדרי.

רביט אהב אותי מאד וגם אני אותו. אבל משהו היה חסר. הפרפרים בבטן נעלמו. ההתרגשות נעלמה.

שנינו ידענו את זה

המון פעמים ניסתי לדבר איתו על זה אבל תמיד הוא היה עסוק. יש לו דדליין לתזה, יש לו להגיש רפרט. הוא בדיוק עסוק בכתיבת הפרק של המסקנות... לפעמים חשבתי שאם הייתי הופכת את עצמי לדף בספר הוא לא היה מרגיש בהבדל... כל כך עמוק הוא היה שקוע שם.... ואני מרחפת בחלל החיצון, נוגעת לא נוגעת, מדברת לא מדברת. שותקת לא שותקת. אני שם. חלק מהדפים מהספרים מהמחשב מהחדר... רהיט בתזוזה

הכל היה טוב. אבל בעצם שום דבר כבר לא היה ממש טוב.

אני הרגשתי שאני הולכת ונרדמת ביחסים האלה. הרגשתי חסרת חיים....

בכלל לא היתה לי כוונה להיפגש עם אחרים. אני לא כזו. בערב הוא עשינו מסיבת רווקות למירב שעמדה להתחתן והגענו לפאב ההוא. בכניסה לפאב נשבר לי פתאום העקב והחלקתי על מישהו. הוא תפס אותי ברגע האחרון. הייתי כל כך מבולבלת שדברתי המון שטויות. זה תמיד קורה לי כשאני מבולבלת. ביקשתי סליחה ואמרתילו "תודה"."מה תודה" הוא אמר "תתפשטי" ואני אמרתי

"דווקא מתאים לי להתפשט בשבילך, אם לך מתאים להתפשט בשבילי..?" הייתי המומה מעצמי. אף פעם לא שמעתי אותי מדברת ככה ועדו אל מישהו שאני לא מכירה. הוא חייך אלי חיוך גדול ומקסים ששבר את ליבי במקום.

מכאן הכל היסטוריה.

שתינו קפה ודברנו שעות. החלפנו מספרי טלפון. קיוויתי שיצלצל.

אחרי יומיים הוא צלצל ואמר לי שהוא לא יכול יותר. מאז נפגשנו הוא לא נרדם בלילות

"גם אני" אמרתי לו "לא ישנתי כמעט מאז נפגשנו"

ידעתי בדיוק מה יקרה אם ניפגש. כל מה שחשבתי שיקרה אכן קרה.

היו לנו ימים מופלאים. ימים שבהם לא ידענו שובע. אף פעם בחיי לא היה דבר כזה עם אף אחד לפניו. החיבור שלנו היה כל כך מושלם כאילו אנחנו מכירים כבר אלף שנים לפחות. אפילו עכשיו כשאני כותבת את זה אני לא מאמינה שמה שקרה בינינו היה אמיתי. הכל היה פשוט מושלם.

רביט ידע שקורה לי משהו. זיו כבר סיפר לו שפגשתי מישהו. לא היה טעם להסתיר את זה, לא היה טעם למשוך את זה יותר והחלטנו להיפרד. זה היה רגע קשה לשנינו. הוא היה לחוץ לקראת סוף התזה שלו. ידעתי שזה ישפיע עליו. גם ככה היה לו נורא קשה להתרכז. לא רציתי לקחת את זה על מצפוני. מצד שני דווקא שמחתי שלפחות משהו יעסיק אותו והוא לא ישקע במחשבות עלינו...

לא יודעת מה קרה לו שהמצפון פתאום התחיל להציק לו והוא התחיל לדבר על זה שממש לא נעים לו מרביט ומזה שהוא לקח אותי ממנו... בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות, אבל הוא לא הפסיק לדבר על זה ולטחון לי את השכל...

מאותו רגע ואילך הכל בינינו הלך והידרדר. שום דבר כבר לא היה זה אפילו לא הסקס ...

החלטנו שאין טעם יותר להישאר ביחד.

אבל רצינו לעשות את הפרידה בסטייל והוא הציע שנצא ביחד לשייט תענוגות, מעין טיול פרידה

בכלל לא תיארתי לעצמי שהוא מתכנן משהו אחר, שרביט ואני ניפגש באמצע הים

אם הייתי יודעת את זה....