לא עמדתי בהבטחה שנתתי לעצמי לחזור
ולכתוב פה ברציפות ובקביעות, כמו שזה היה פעם. מאכזב אבל היו לי נסיבות מקלות.
הדד-ליין של פרוייקט הגמר שלי באוניברסיטה היה כזה שהכניס אותי ללחץ אטומי. תוך
חודש הייתי צריכה לכתוב מאמר של לפחות 4000 מילים ולכתוב סיפור שאורכו 14 עמודים.
משימות לא פשוטות בכלל. אני מכורה לדד-ליין. בלעדיו אני מורחת את הדברים עד כדי
סכנת ויתור.. הפעם לא יכולתי להרשות לעצמי את זה. הסיום היה כבר ממש מעבר לפינה. יכולתי
לראות לו את הלבן בעיניים. כתבתי כבר כל כך הרבה עבודות. לא יכול שדווקא עכשיו אני
אוותר.

המאמר היה אמור להיות ניתוח ספרותי של
סיפורים קצרים של סופר/ת אחד מהיבט שאבחר להתמקד בו. בהתחלה היה קשה לי לבחור את
מי אקרא. עברתי מסופר אחד לסופר אחד. כל יום התעוררתי עם בחירה חדשה ובלילה כשהלכתי
לישון – ויתרתי עליה. עברתי מאפלפלד ליהודית הנדל לאורלי קסטל-בלום ואחר כך עברתי
לאליס מונרו, זוכת פרס נובל של אותה שנה, ובסוף החלטתי על אידה פינק. אידה היא סופרת
שואה שכתבה סיפורים קצרים מרתקים. ימים שלמים שקעתי בסיפוריה. בכתיבה המיוחדת שלה היא
הצליחה לגרום לי להרגיש כאילו אני חווה את הדברים בעצמי ממש. עד שיכולתי לראות שם את
אבי ומשפחתו. אחרי שקראתי אותה היה ברור לי שאני לא יכולה לבחור במישהו אחר. אבל חוויית
הקריאה היתה כל כך מטלטלת עד שהיה לי קשה לתפוס מרחק מהם כדי לעסוק בהם בכתיבה
ולדבר עליהם. באופן ספרותי.

כבר חשבתי לוותר אבל לא החלטתי שלא.
נאבקתי עם עצמי. החלטתי להתמקד בסיפורים העוסקים בשחרור. אלה ששרדו וחוזרו הביתה,
לחיים הרגילים. הכאילו רגילים. לשגרה. איזו מילה זו ה'שגרה' הזו. איך אפשר לחזור
לשגרה אחרי שנותרת לבד בעולם. אחרי ששכבת מקופל במחבוא שבועות וחדשים, מפחד שעוד
רגע יגלו אותך ובסוף חטפת מחלות שבקושי יצאת מהן. שבזכות המחבוא הזה ניצלת אבל
נשארת חייב למי שהציל אותך ושנים אחרי ההצלה עליך לשלם כופר כספי על זה.

הדרך שבה היא מספרת את הדברים כבשה אותי
לגמרי. אין אצלה רגשנות יתר, אין אצבע מאשימה. רק אוסף של סיטואציות קטנות שלקוחות
מן החיים, שעוסקות בטבע האנושי, שאחרי שמעכלים אותן מבינים כמה הזוועה גדולה.

וזה מה שעשיתי. כתבתי על איך היא עושה
את זה. כיצד, בדרך התיאור המיוחדת לה, היא מעוררת בי, הקוראת, את תחושת החוויה
הקשה. היה לי קשה לכתוב אבל היה בזה גם משהו משחרר. העיסוק בזה חיבר אותי אל אבא
שלי שחזר את העיירה שלו כדי להבין שהוא נותר לבדו בעולם. כתיבת המאמר הזה הביאה
אותי לתחושה של השלמה. היה בקושי הזה משהו מאד משחרר.

ואז עברתי לכתוב את הסיפור שלי. את
ההתחלה שלו עשיתי כאן בקטעים שנושאם "עץ המשפחה". בשלב כלשהו הרגשתי תקועה.
היה לי רעיון לא רע אבל הוא לא התפתח למתווה של סיפור שלם. היו לי הבזקים פה ושם.
מחשבות. רעיונות שהתחילו טוב אבל לא הבשילו. כבר חשבתי לוותר ולכתוב על משהו אחר
אבל הרגשתי שאני לא באמת רוצה לוותר.

ימים שלמים הסתובבתי בראש עם רעיון שלא
הבשיל. הפכתי בו לכל מיני כיוונים. כבר היה לי משהו שכתבתי באורך של 3-4 עמודים,
אבל לא כזה שיתפתח לכדי 14 עמודים. בשביל שיתפתח צריך לשבת ולכתוב וזה מה שעשיתי.
כפיתי עלי את מלאכת הכתיבה. מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה ישבתי וכתבתי וכתבתי.
לפעמים היה קשר בין הדברים ולפעמים לא. או שנדמה היה לי שלא. אבל זה עבד. הרעיון
התפתח והפך להיות סיפור של ממש.

לפנות בוקר סיימתי לכתוב אותו. 10
עמודים ברווח של אחד וחצי או 14 עמודים ברווח כפול. בשלוש לפנות בוקר כשגמרתי
לכתוב הרגשתי מרוקנת לגמרי אבל מאושרת. סיפור זה כמו לידה.

יש לי עוד יומיים עד ההגשה. כבר יש לי
מחשבות על מקומות שבהם אוכל לשפר, להוסיף עוד קצת כדי לפתח אותו יותר.

ביום שני הכל יהיה מאחורי. אפילו שיום
שני עוד לא הגיע, תחושת ההקלה כבר מציפה אותי.