את הסוף שלו לסיפור כתב ראביט כאן ודאנג'לו כתב את הסוף שלו לסיפור שלנו כאן

ואני?

התחלתי לכתוב כאן את הצד שלי  בסיפור ואחרי זה בא ההמשך. התלבטתי לגבי הסוף. האם לכתוב או לא...

כבר כמה ימים אני חושבת אם כדאי לכתוב את הסוף של הסיפור הזה

במיוחד אחרי שגיליתי שמסע השייט הזה היה כולו מעשה רמיה מהתחלה ועד הסוף מצד דאנג'לו. במקום שזה יהיה המסע שלנו, של "להיות או לחדול" ביחסים שלנו, הזדמנות לבחון מחדש את ההחלטה שלנו להיפרד -  זה הפך פתאום להיות המסע להחזרת מיטל לזרועותיו של ראביט, וכל זה בלי להגיד לי אף מילה..

ג'יסס קריסט.

הייתם צריכים לראות את הפרצוף שלי כשגיליתי שראביט וזיו נמצאים על הספינה הזו גם כן.

חשבתי שאני מתה. מה אני בדיוק עושה עם זה?

בהתחלה חשבתי שזה צרוף מקרים. מה שנקרא "ידו הארוכה של הגורל" שבחר להפגיש אותנו דווקא במקום הזה, שבו אי אפשר לברוח שמאלה או ימינה...

ראיתי אותם מרחוק, רצתי לדאנג'לו לספר לו ומה הוא אומר לי? "אני יודע"

"איך אתה יודע" שאלתי "גם אתה פגשת אותם?"

"כן" ענה לי.

מתי הוא הספיק? רק כרגע הגענו...

לאט לאט הבנתי שאת כל זה בישל דאנג'לו...

המטומטם הזה. מה הוא חושב לעצמו?

קודם הוא עירבב לי את החיים בזה שנסחפתי כל כך עמוק לתוכו, אחר כך, נזכר פתאום שיש לו מצפון ועכשיו הוא מרגיש לא נוח עם זה שנתקע לי באמצע היחסים עם ראביט.

ועדיין לא הבנתי את הכל....

נסיתי להבין מדאנג'לו מה הוא בדיוק תכנן אבל הוא לא אמר. כל מה שהסכים לאמר זה שחשב שאם נהיה יחד על האוניה אז זו תהיה הזדמנות לי ולראביט לברר בינינו את הדברים.

"תביני מיטל" הוא אמר לי " נורא חשוב לי לדעת שהכל בינך לבין ראביט סגור על מנת שארגיש שאת באמת איתי"

"אתה מטומטם אמיתי" אמרתי לו "אם הבאת אותי עד כאן כדי להשתכנע שאני באמת שלך, אם אתה חושב שכל הדיבורים האלה יעשו את ההבדל, אז באמת חבל על הזמן שלנו ביחד"

"הכל בינינו נראה פשוט כל כך מושלם שלא יכולתי להאמין שזה אמיתי" הוא אמר

"אז כאן אתה חושב שתמצא את ההוכחה אם זה אמיתי או לא?" הקשיתי

הוא לא ענה.

הלכתי לטייל על הסיפון. אם הייתי יכולה לחזור בשחייה לחוף הייתי עושה זאת ברצון ברגע הזה ממש. מכיוון שלא היתה לי ברירה החלטתי שאשתדל ליהנות כמה שאפשר מן המצב הבלתי אפשרי הזה למרות שזה לא נראה ממש מציאותי....

בדרך לבר ראיתי את דאנג'לו. הוא נראה קצת מדוכא אבל לא ממש היה איכפת לי. הוא שאל אותי אם אוכל להביא לו כדור נגד כאב ראש מהתא.

הלכתי למעלית. באמצע המעלית נעצרה ומי נכנס? ראביט.

כמעט התעלפתי. אני והוא יחד במעלית. מה עושים?פתאום המעלית נתקעה.

"מה שלומך?" שאלתי

"זה לא ממש מעניין אותך" ענה "את יכולה להרשות לעצמך לוותר על הנימוס הזה. הוא ממש מיותר"

"אבל באמת איכפת לי ממך, גם אם זה לא נראה לך. אני יודעת מה שעובר עליך"

ראביט פתח עלי במתקפת מילים בוטה.

"תשמע", אמרתי לו "אנחנו יכולים לשתוק פה שעות או לדבר. זה לא מעיד על עודף חוכמה, כשאתה  יורד עלי במצב הזה, כשאין לי ברירה אלא להיות פה תקועה איתך. תאסוף בבקשה את עצמך ותפסיק עם זה"

הוא השתתק פתאום

"אתה יודע" אמרתי לו "באמת אהבתי אותך. אבל שנינו יודעים שמה שהיה בינינו כבר לא היה זה. משהו לא טוב קרה לנו בדרך. לא יודעת להגיד מה קרה. אתה נורא פגוע בגלל הצורה שבה עזבתי אותך אבל אני מקווה שיום אחד אולי תוכל להבין את זה...."

"איך את יכולה להגיד שאהבת אותי אם עזבת אותי?"

"בגלל שאהבתי אותך, זה היה נכון לעזוב אותך, כי זו כבר היתה אהבה אחרת. לא אותה אהבה שחיברה בינינו בהתחלה. זה הפך להיות משהו אחר. אתה זוכר שדיברנו על זה? תמיד אמרנו שברגע שהאהבה בינינו תאבד את התשוקה הכואבת הזו האחד אל השני, אז זה הסימן להיפרד?  זה קרה לנו אבל לא רצינו להודות בזה.."

"נכון" אמר בשקט

"תמיד אמרת לי שזה שמישהו הוא 'בחור טוב' זו לא סיבה להישאר, וזה מה שקרה לנו... גם אם אנחנו לא רוצים להודות בכך"

"אבל הדרך, הצורה שבה עשית את זה...." אמר בכאב

"אתה צודק" אמרתי "זה לא היה מכוון, נשאבתי לשם. אולי בגלל זה הרשיתי לעצמי להישאב לשם..."

בדיוק ברגע הזה המעלית התחילה לזוז. נישקתי אותו והוא נענה לי

דמעות זלגו מעיני וגם מעיניו.

דלת המעלית נפתחה ויצאתי.

לנגד עיני ראיתי את דאנג'לו.

"אתה דפוק ממש" סיננתי מבין שפתי "אם הבאת אותי עד פה ועוד בישלת את כל זה כדי להיות בטוח שאני אוהבת אותך.. הסיפור שלנו ביחד צריך היה להיגמר אחרת...."

הסתובבתי והלכתי....