אחרי הפגישה עם המנהל הלכתי להגיד חג שמח לסגן שלו. יש להם חג ותכף הם יוצאים לחופש. את הסגן לא מצאתי. בחדר שלו פגשתי את המנהל הקודם יושב מול המחשב הנייד שלו ומקליד או שסתם משוטט לו במרחבים.

קודם.. קודם... הוא היה המנהל עד בערך דקה לפני פתיחת שנת הלימודים. ביום אחד הפך להיות ממנהל מוערך ונחשב, סוג של עילוי, לסתם מורה מין השורה.

נפילה רצינית.

מה הוא עושה בבוקר כשהוא בא לבית הספר? קודם היה הולך לחדר המנהל. לאן הוא הולך עכשיו? כל פעם שאני באה לשם אני רואה אותו יושב בחדר של הסגן, מהצד השני של השולחן, מנותק מהכל.

איך שגלגל מסתובב לו, אני חושבת.

20 שנה הוא היה המנהל של בי"ס שש-שנתי. הוא נמנה בין מקימיו, היה חלק מהצוות שבנה את בית הספר זכהו בכל הפרסים ובכל התארים שמנהל יכול לחלום עליהם. היו לו הישגים נאים בכל תחום שאפשר: תוצאות בגרות, מוביל בנתוני הגיוס של תלמידיו, אפס אלימות. יחסים טובים עם ההורים. כל מה שאתה חולם שיהיה כשאתה מנהל בית ספר.

זה יפה אבל שום דבר מזה לא עמד לזכותו בשנה הזאת.

כשהחיים זרמו אצלו בבית הספר עוד שנה ועוד שנה בחוץ התחוללה רעידת אדמה של ממש. היו בחירות והשלטון בכפר התחלף. לראשות המועצה הגיע מישהו מקבוצה שאף פעם לא היה בידיה השלטון. מהפכה. חלק מהכרת התודה באה לביטוי בתפקידים למקורבים וג'ובים למי שתמך וסייע לראש המועצה להגיע לתפקיד הנכסף הזה. ראשי הרשויות במקומות כאלה כבר יודעים שמי שרוצה לשרוד לאורך זמן צריך לקיים הבטחות. עכשיו מחפשים איפה זה אפשרי, חוקי ונראה ג'וב טוב.

בבית ספר תיכון שש-שנתי יש פוטנציאל לשתי משרות בכירות: מנהל חטיבת ביניים הוא מינוי של משרד החינוך ומנהל החטיבה העליונה הוא מינוי של הבעלות. במקרה הזה הרשות המקומית היא הבעלות. המהדירים מוסיפים עוד משרה של מנהל שש-שנתי שזה מינוי פוליטי לגמרי.

במקרה הזה, המנהל היה אמנם מנהל של בית ספר שש-שנתי אבל רשמית היה בידו מינוי רק למנהל חטיבת ביניים והמנהל שראה כי טוב לא דאג לעגן את מעמדו באופן חוקי גם כמנהל החטיבה העליונה. העניינים התנהלו ככה במשך שנים, לשביעות רצון כל הצדדים. מכיוון שבית ספר נמצא במתחם שבו שני בניינים ולהם חדר מורים אחד וחצר אחת - כולם היו מרוצים שיש מנהל אחד.

כל זה עד שהתחלף השלטון.

כשהתחלף השלטון, כל מה שראה ראש המועצה החדש ש'טובת הכפר לנגד עיניו' היה ג'ובים. כל הדיבורים על טובת בית הספר לא עמדו מול זכותו כראש הרשות ומול הצורך לקיים הבטחות שפיזר לפני שנבחר. חוקית הוא אולי צדק. מוסרית זה כבר דבר אחר.

השבוע פגשתי את המנהל ההוא בחדר של הסגן. הוא רזה. חיוך מבויש, כמו מישהו שנתפס במצב לא כל כך נוח. כשהיה מנהל דיבר איתי קצובות כי תמיד המתין לו עוד מישהו בדלת. הפעם היתה לו שאלה ועוד שאלה ועוד שאלה. כשנפרדנו ואיחלתי לו חג שמח לחץ את ידי בחזקה.

אחר כך כתב לי בסמס שאהב מאד את שיחתנו.