היה בהם משהו שגרם לי לחבב אותם מהרגע הראשון שנפגשנו. הבית שלהם היה מלא ילדים וכלבים ואווירה כזו שתכף מרגישים שם טוב. שניהם היו גרושים בפרק ב' שנפגשו התאהבו ועברו לגור ביחד. לו יש ארבעה ילדים שגרו עם גרושתו ולה – שלושה שגרו איתם. בבית ששכרו ביחד היו גם חדרים לילדים שלו כשהם באים "לימים  שלו". הם אמרו שהם בסך הכל מסתדרים אבל "הולך להם המון כסף" שהם לא יודעים לאן ורצו שנעזור להם לעשות קצת סדר בהתנהלות היומיומית שלהם.

כשנפגשנו היא בדיוק התפטרה מעבודתה וחיפשה משהו אחר. הוא היה בחופשת מחלה ארוכה עקב פציעה, אבל ביומיום עבד במקצוע שמרוויחים בו הרבה כסף. התחלנו להיפגש ולעבוד, אהבתי את זה שהכל היה פתוח ואפשר לדבר על הכל וגם שלא היתה ביניהם התחשבנות קטנונית. היה ברור שהוא מביא את הכסף והיא מעניקה לו ולילדים את מה שחסר להם בעקבות הגירושים. התחושה היתה שיש שם כסף ורק צריך לעשות קצת סדר בהוצאות ולדעת מי משלם מה.

אבל אני כבר יודעת שענייני כסף לא עוברים חלק. כשהתחלנו לרשום הכל, הוא פתאום הבין יותר ברור שהוא בעצם מממן את הכל. היא מביאה קצת מזונות, קצת כסף מדמי אבטלה אבל הכסף הגדול בא ממנו. בכסף הזה הוא גם שילם הרבה כסף למזונות לגרושתו וגם מימן אותה ואת הילדים שלה. בקיצור.. לאט לאט משהו השתנה באווירה ופתאום זה נהיה כבר לא כל כך נעים.

היו לי הרבה כאבי בטן בליווי הזה. היה לי די ברור שהצפת הנתונים שאנחנו עושים ביחד בפגישות שלנו מביאה אותם לדבר על מערכת היחסים ביניהם ועל העניין הכלכלי ושיותר לא ניתן לדבר על זה במושגים של "סבבה, טוב לנו ככה". מבחינתי זה טוב וככה צריך להיות אבל אני אף פעם לא יודעת מה דבר כזה יעשה למי שלא מורגל בשיחות כאלה. בינתיים היחסים בין הילדים שלו לגרושתו התערערו מאד והבן הגדול ביקש לעבור לגור עם האבא. אז התברר שיש בבית חדר בשביל לילה-שניים בשבוע אבל לא בשביל פתרון קבוע. כשגם הבן השני העמיד אותו בפני עובדה ועבר לגור איתם – המצב נעשה ממש עדין כי הוא הבין שלילדים שלו אין פתרון ראוי בבית שהם שכרו ביחד.

הימים היו לקראת חגי תשרי כשהיא צלצלה ובקשה לדחות את הפגישה. באותה נשימה אמרה שהם ממשיכים להיות זוג אבל נפרדים במגורים המשותפים ואחרי החגים כל אחד מהם ישכור לו בית בנפרד. גם אני עשיתי התאמה למציאות החדשה. פיצלתי את הליווי והתחלתי להיפגש עם כל אחד מהם בנפרד.

הוא התארגן בבית החדש, שלושה מתוך ארבעת ילדיו עברו לגור איתו בקביעות והרביעית היתה יותר פה מאשר שם. הוא הפסיק לשלם מזונות לגרושתו והתחיל להיות אבא במשרה מלאה, עדיין בחופשת מחלה. אחרי החגים חזר לעבודה במשרה מלאה ולהיות אבא במשרה נוספת. גם היא התארגנה בדירה משלה, עובדת במשהו שלא הלם את כישוריה ובמשכורת ממש נמוכה. שורדת את היומיום בקושי רב. אחרי תקופה קצרה של מגורים בנפרד הם נפרדו גם בזוגיות.

המשכתי ללוות את שניהם בנפרד. איתה היה לי ממש קשה. היא קצת שיתפה פעולה אבל זה לא היה זה. הרבה הפגישות בוטלו, כל פעם מסיבה אחרת. בכל פעם היו לה סיפורים למה לא עשתה את מה שלקחה על עצמה. אחרי תקופה שלא הצלחנו לקבוע פגישה מחדש הפסקתי את הליווי.

איתו הלך יותר טוב. הוא היה יותר מחוייב לתהליך. זה היה מאד קשה אבל הוא לא ויתר. פעם אחת כשהיינו בפגישה היא הגיעה לדירה שלו ואז סיפר לי שהם חזרו להיות זוג. שמחתי בשבילו וגם בשבילה. אחר כך העניינים קצת צלעו גם אצלו ויום אחד צלצל לספר לי שהמחשב הנייד שלו נגנב (עם כל הנתונים) וביקש לקחת פסק זמן מן הליווי.

וככה נפרדתי משניהם מבלי שהספקתי להפרד באמת..