השבוע יש לי קצת פרפרים בבטן

סמסטר ב' התחיל. השבוע אני מתחילה ללמד שוב. קבוצה חדשה.

שום דבר איננו חדש. הנושא מוכר וגם מוכן. הלומדים – לא מכירה אישית (רק כמה). היו לי קבוצות כאלה בשנים קודמות. כך שאני יכולה לתאר לעצמי אותם. מדמיינת מה יהיה הרכב הכיתה. מי יהיה שם...

מרגישה את ההתרגשות מטפסת בתוכי. משתלטת עלי....

אני עסוקה במחשבות רבות על איך ומה ואיך יהיה. תחושות מוזרות.

מוזרה לי ההרגשה הזו. מוזר לי להרגיש ככה. אני כל כך מיומנת ובכל זאת מרגישה כאילו זה משהו חדש...

אני אוהבת את ההרגשה הזו.

עבורי זו יציאה למסע שבו יש איתי עוד הרבה שותפים. במסע הזה אני רק מורת דרך. כמו ארכיאולוגית.

הם יודעים את הדברים לא פחות טוב ממני והתפקיד שלי הוא לעזור להם לגלות את זה, לגלות יחד איתם את הדברים, להוציא אותם החוצה, לרענן, לסדר, לארגן מחדש ולהתחיל להשתמש בהם... אני חושפת יחד איתם את כל הידע הזה, את ההבנות, מחברים יחד את החוטים לאריג אחד גדול ומורכב...

כל אחד בדרך שלו.

מרתק אותי לראות את השינוי שאנשים עוברים בדרך ביחד איתי.

ממצב שבו הידע שלהם הוא חסר משמעות ומונח כאבן שאין לה הופכין

למצב שבו הם מבינים איזה כוח יש להם ביד והוא כולו שלהם

ירצו – יעשו בו שימוש. לא ירצו – הכל יחזור להיות כמו שהיה. זה מונח לפיתחם.

מתרגשת כל פעם מחדש.

ובלי קשר לזה -

מחר סדנא גדולה שאני מעבירה. עשיתי זאת המון פעמים בנושאים מגוונים, ובכללם גם בנושא הזה.  

הנושא מוכר לי היטב. אני מרגישה איתו טוב.

אז למה הפרפרים?

למה?