תקופה לא קלה אנחנו עוברים עם המתבגר.

בשנה הבאה הוא אמור ללכת לתיכון. ההישגים שלו בלימודים הם לא משהו...

הבחור מוכשר ביותר...  אבל אין לו בכלל חשק ללמוד

דווקא עכשיו כשכל כך חשוב להשקיע בלימודים כדי שיוכל לבחור במגמה נחשבת (?) ...  נגמרו לו כל הסוסים

שום דבר לא עזר. לא בטוב ולא ברע.

כלום.

מאד מתסכל לעמוד מהצד ולדעת שאין לך מה לעשות.

לדעת שאת יודעת את הדרך הנכונה איך עושים את זה אבל הוא בכלל לא מעוניין לשמוע על זה.

לדעת שעשיתם כמעט כל מה שיכולתם, אבל כל מה שיכולתם, מכל כיוון אפשרי....

ולו זה ממש לא מזיז. הוא בשלו...

לא ידענו מה מעניין אותו. לא הצלחנו לאתר את הכיוון שלו. מן ערפל כזה.

מהמקום הכל כך מתסכל הזה קרה דבר מוזר.

השבוע הגיעו תוצאות מבחני ההכוון שהוא עשה.

הסתבר לנו שאנחנו בכלל לא מכירים אותו. לבחורצ'יק יש כישורים יוצאי דופן בתחום האמנותי.

שיחת טלפון למורה שלו לאמנות הבהירה לנו שמדובר בילד בעל כישרון מאד מיוחד. באיזו התלהבות דיברה. 

איך היא אמרה לנו? "טכניקה כל אחד יכול ללמוד אבל לבן שלך יש משהו מעבר לזה. יש לו את זה. הצורה שבה הוא מתחבר אל החומר, התפיסה שלו, הדרך שבה הוא מסתכל על הדברים, שוקע בעבודות ומשקיע... זה משהו אחר."

ובאחד מבתי הספר שהלך להיבחן אמרו לו: "אתה לא נראה כמו טיפוס של אמן אבל יש לך את זה באצבעות"

ולמחרת הודיע לנו הבחורצ'יק שזה מה שהחליט. הוא הולך ללמוד אומנות.

טוב שלא ישבתי. אחרת בטח הייתי נופלת מן הכסא.

ומה אומר לכם: פתאום נהיה לנו בבית ילד מאושר, חייכני, רגוע ונינוח ומצייר...

איפה זה היה כל הזמן? אף פעם לא ראינו רמז לזה. הוא לא מהמשרבטים במחברת, על השולחן.. שום דבר לא העיד על כך.
איך יכולנו לדעת את זה בכלל?