אני חוזרת ושואלת את עצמי, מדוע הן נאחזות בצורך להיות "צודקות", למה כל כך חשוב להן לצאת מהשיחה שלנו הכי צודקות והכי נחרצות ואלה שהאמת כולה בצד שלהן.

מה זה נותן להן ה"להיות צודקות" הזה?

מה זה נותן להן לדבר בצורה כזו פסקנית ונחרצת ויודעת ולהתעקש על כך.

למה הן חושבות שמה שהן יודעות זוהי האמת כולה, ואיך לא עצרו לרגע לראות שיש עוד אמת. אמת אחרת.

איך זה שלא עצרו לרגע לחשוב שאולי גם בצד השני יש איזו אמת, ואולי גם היא אמת צודקת. לא פחות מהאמת שלהן.

הן מדברות בפסקנות ונחרצות, כמי ש"יודעות הכל" ובדרך לא שמות לב למה שקורה, למה שהלך לאיבוד ולמי שהלך לאיבוד..

בדרך להיות נחרצות ופסקניות, לא נשאר מקום לאף אחד אחר, והאהבה שהיתה נגוזה ונעלמת ..

האהבה הגדולה לא הצליחה להחזיק מעמד מול הצורך להיות "צודקות"

והחיץ שנוצר, בהתחלה הוא קטן ובלי שנשים לב הוא הולך ומתרחב, כל כך מתרחב עד שאי אפשר למלא אותו. הריק הזה שבאמצע הוא יותר חזק מכל המילים הצודקות שנזרקות לאוויר.

וכל צד נשאר צודק ומרוקן אבל בעיקר הוא נשאר עם עצמו.

מעניין היה לראות מה היה קורה אם אפשר היה להרפות מהצורך להוכיח שאנחנו צודקות, לא לחשוש ממה יקרה ולהקשיב באמת לצד השני,

מעניין מה יפתח אז ומה יתרחב ומה נגלה שהיה שם כל הזמן ולא ראינו.