"אמא בואי רגע, אני חייב להראות לך משהו" הוא קורא לי מחדרו.

אני יושבת בחדר העבודה שלי, משוחחת בטלפון.

"עוד רגע מתוק, אני כבר באה"

אבל שיחת הטלפון שלי נמשכת עוד ועוד. שיחה ששייכת לחלק בי שכלל לא מתעניין בו ובמה שרצה לספר לי ברגע הזה.

כשאני מגיעה לחדרו, הוא מרים אלי מבט לרגע.

יש בו משהו ציני במבט הזה, אני מזהה גם משהו קצת מאוכזב

"כבר לא חשוב" הוא אומר לי וחוזר לשקוע בשלו.