אני מוצאת עצמי בכל פעם חוזרת מזווית אחרת  לנושא הזה של יחסי הורים וילדים.

פעם אני ההורה ופעם אני הילדה.

הבוקר קראתי בעיתון על בחור נחמד, מנחה בטלוויזיה, ש'יצא מהארון' אחרי שגילה את עצמו.

בכתבה הוא מספר על רגע הגילוי לאבא שלו:

"עשינו על האש אצל אחי, ונראיתי נורא מוטרד. אבא שאל אותי מה קרה ואמרתי שכלום. ישבנו לבד ליד המדורה, והוא לא עזב אותי. רבת בעבודה? חסר לך כסף? רבת עם השותפה שלך? על הכל אני אומר שלא. ואז הוא מסתכל עלי ושואל 'מה, אתה הומו?' ואבא שלי הוא הבן אדם האחרון שציפיתי שבכלל יעלה את השאלה הזו על דל שפתיו, במיוחד כשאף אחד מהחברים שלי לא ניחש. הנהנתי עם הראש. 'כמה זמן?' הוא שאל. אמרתי לו 'נראה לי שמאז ומתמיד'. '25 שנה אתה שומר את זה בבטן ולא אומר לי?' הוא כמעט השתגע, 'אתה יודע שאתה מטומטם?'. ואני אמרתי 'כי אני יודע שאתה נגד, אתה תמיד יורד עליהם וקורא להם תופעה חריגה ואומר שהם סוטים' והוא אמר 'כן. אבל אתה הבן שלי, זה אחרת'.

בפעם הראשונה בחיים התאהבתי באבא שלי. הוא פשוט חיבק אותי, ואני לא הרפיתי ממנו איזה חצי שעה. וכל המשפחה שלי הסתכלה, כי בחיים לא ראו אותנו ככה".

מאד התרגשתי ממה שקראתי.

יכולתי לראות בעיני רוחי את הרגע הזה. ממש יכולתי להרגיש את החיבוק הזה שלא נגמר.

ולמה?

אני רוצה להאמין שהורים כמעט תמיד יודעים את האמת על הילדים שלהם, גם אם לא תמיד אומרים את זה מפורשות או שלא רוצים להודות בזה, במיוחד אם מדובר בדברים שהם 'לא כל כך'... לפי המסורת הפולנית לעדותיה השונות....

ודבר שני, חשבתי לעצמי שאני מאד מקווה שגם אני אוכל להיות אמא כזו לילדים שלי. מקבלת. ודווקא ברגעים הכי קשים.  מחבקת ללא תנאי.

ושיתאהבו בי אז כל פעם מחדש.

מוקדש לשדות שכל פעם 'זורק' אותי מחדש לנושא הזה