אני לא יודעת אם זה הפוסט שראוי שיכתב לפני חג הפסח...

באווירת החגים והחגיגות והברכות והמירוקים והקרצופים והניקיונות וההכנות והארוחות....

אבל במחשבה שנייה נראה לי שכן.

אומרים שהחגים זה אסון. אוכלים בלי סוף. קשה להתאפק בריצות האלה מארוחה לארוחה מהדודה הזו לדודה ההיא, מביקור אחד לביקור שני. לא נעים לסרב. טועמים קצת פה וקצת שם, ובסיום החג – תוספת של 2-3 קילוגרמים, בלי שבכלל הרגשנו שזה קרה.

אצלי זה לא כך.

בשנים האחרונות אני עוברת את כל החגים בלי תנודות של תוספת קילוגרמים כזו או אחרת.

כך גם לגבי עונות השנה.

כשהחורף נגמר אני לא בלחץ. גם לא במה שקשור לבגד ים – המידה היא אותה מידה (שאגלה?)

הצלחתי להביא את עצמי לאיזון הנכון ולמשקל הנכון בדרך פשוטה.

איך? פשוט מאד. אני מקפידה על הפרטים ולא מוותרת לעצמי אף פעם. לא מעגלת פינות. אין הנחות

הביטוי "אחרי החגים" לא קיים אצלי.

החגים אצלי זה כל יום.

כשנפגשים אצלנו לארוחות, בבית או בחוץ, אני אף פעם לא חורגת מן הכללים שקבעתי לעצמי. אני אף פעם לא מתפתה לאכול רק בגלל שלא נעים.

אני אף פעם לא מגיעה לארוחות רעבה. אני מקפידה לאכול קצת לפני היציאה מהבית על מנת שלא אגיע לארוחה במצב שאני "מתנפלת על האוכל". בארוחה עצמה אני תמיד מעדיפה את מאכלי הירקות על פני הבצקים, ותמיד תמיד מוותרת על הקינוח.

אני לא נוהגת להעיר לאחרים, אבל שמתי לב שעצם התנהגותי מהווה סוג של "אמירה".  

יש כאלה שזה מעצבן אותם ואז אומרים לי משפטים כמו: "את לא מבינה מה את מפסידה" או "אי אפשר ליהנות ככה"

עבור אחרים זה אומר לעצור לפני כל ביס נוסף. יש שאומרים שלא נעים להם לאכול לידי ויש שאומרים "במיוחד בשבילך הכנו..."

לימדתי את עצמי לוותר על התחושה ש"אני מפסידה משהו שחבל על הזמן". נפרדתי מהתחושה הזו מזמן.

והתוצאה היא שבדרכי שלי - אני חוגגת כל יום.

המחמאות... באמת חבל על הזמן....

חג שמיח....