כבר מאתמול אני במוד של יום השואה. תחושה כזו שאני מרגישה אותה בגוף
סיפורים. עצרות הזיכרון שמגיעות אלי הביתה דרך הטלוויזיה, טקס הזיכרון הפרטי שאליו הלכתי.
סיפורי הניצולים, המשפחות, הקרובים, הרשימות, השמות, התמונות, הזיכרונות צבעי האפור, אפרוריות הרגש..... דכדוך שכזה
וזה נמשך אל הבוקר
מנגינות שקטות מתנגנות באוזני כל בוקר עם מילים מאד מיוחדות של תקווה ושל חלום. המנגינות האלה מלוות אותי בדרכי, מפעם לפעם משתרבבים להם סיפורים של ניצולים של כאלה שהיו ויכלו לזוועה. ואני – הבטן שלי כבר מתהפכת... כולי בתוך זה, עצבות עוטפת אותי. הזיכרונות מן הבית שלי מן הסיפורים הלא מסופרים של אבי.. כולי מחשבות, נוסעת לי בדרכי למשימות היום.
ובאחת אני במקום אחר.
השעה 10. אין צפירה. אף אחד לא מדבר שואה.. אין שום סממן וזכר ליום השואה. ורק אני עם הבטן הנחמצת שלי מדברת דברים של כאן ועכשיו ומחשבותי במקום אחר... חוסר שקט משתלט עלי.
מרחק כל כך קצר ומציאות כל כך אחרת. יום שלם מדברת על.. ומרגישה את...
הבדל כל כך מהותי בין הפנים שלי לחוץ - כבר מזמן לא חוויתי.
בדרך חזרה מתחברת מחדש לרדיו. למנגינות של היום הזה. מחברת מחדש את התחושות שלי עם היום הזה ומרגישה איך השקט חוזר לתפוס את מקומו אצלי ומתפשט בעצמותיי
השקט של ההתחברות מחדש אל מה שאני
זו העבודה שלי שמביאה אותי לפעמים למקומות ולמצבים בלתי אפשריים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
