אנחנו מדברים.

אני אומרת משהו ומשוכנעת שהוא הקשיב. הוא אפילו הנהן בראש...  והנה מתברר שטעיתי. לא רק שלא הובנתי ולפעמים זה אפילו הפוך.

אני שמה לב, שהרבה פעמים בתוך שיחה עם מישהו, מתחרה לה שיחה נוספת בתוכי. השיחה שביני לביני: הזמזום הפנימי שבו אני מטרטרת לעצמי את מחשבותי, הרבה פעמים בלי קשר לשיחה החיצונית.

לפעמים זה ממש קושי. במיוחד בשיחה עם ילדי.

המתבגר שלי מדבר על ענייניו הבוערים ואני בתוך השיחה שלי עם עצמי, חושבת מה עלי לעשות היום, עם מי אני צריכה לדבר, למי אני צריכה לכתוב. הוא כאן ואני אי-שם. יש מילים, יש קולות יש אפילו הנהונים – אבל לא שיחה.

היא תמיד אומרת לי : "נכון שאת לא איתי?"

"איך את יודעת?" אני שואלת

"כי את עונה לי תשובה למשהו שבכלל לא שאלתי".

אני מנסה להראות שכן הייתי איתה. כן הקשבתי. אבל היא מיד מזהה

איך אני מרגישה אחרי שיחה כזו? נאחס.

"אני שונאת כשאת עושה לי את זה", שאני כאילו איתה אבל אני ממש לא. כשאני מנסה להראות שאני מקשיבה לה אבל מחשבותי במקום אחר.

"תצלצלי לי כשתתפני", היא אומרת

"אבל אני פנויה", אני מנסה שוב להחזיר את השיחה למוטב

"את אולי פנויה אבל את לא איתי"

איך היא מרגישה את זה?

אולי בקול, אולי בתשובות שהן חסרות הקשר, אולי בחוסר הסבלנות שאני מפגינה.

יש לה מיחושים כאלה להרגיש את זה. מתי זה אמיתי ומתי זה לא. מתי אני רק מתנחמדת איתה ומתי אני באמת איתה.

כי שאני באמת איתה אז המפגש הוא מפגש של אמת והשיחה היא שיחה מסוג אחר וברגע הזה  - שתינו מרגישות את זה.

בזה אי אפשר לטעות.