אני אישה עובדת. עבדתי תמיד עוד בטרם נולדו לי ילדים. העבודה שלי מגדירה אותי כאדם. היא  חשובה לי. מאתגרת ומרתקת אותי ומהווה חלק משמעותי מאד ממני. אנחנו מחוברים היא ואני. למרות זאת העבודה שלי כמעט תמיד מלווה ברגשות אשמה.

תחושת האשם הזו תמיד תוקפת אותי במקומות שבהם אני לא מוצאת תשובות: הילד חולה. האם הייתי צריכה להישאר בבית או לא? הוא ביקש את עזרתי בשיעורים. הבטחתי אבל לא חזרתי כשאמרתי שאחזור. יום הורים בבית הספר, מסיבת כיתה, אספיק להגיע או לא? אני מגיעה אבל עם הלשון בחוץ...)

לפעמים אני בבית. אז אני יכולה להקדיש זמן להכנת ארוחת צהרים ולאכילה משותפת. אנחנו מבלים בשיחה נינוחה (אם יש לו זמן אלי). אני פנויה, נענית, זמינה, מקשיבה, שומעת, אומרת, מסיעה, מחזירה.

בימים אחרים – ברובם, אני נעלמת כבר בבוקר. בדרך כלל זה מחייב אותי להיערך כבר קודם. אני בבית אבל "בראש" אני כבר לא. עלי להיות ברורה, ממוקדת במטרות, עניינית. חלק אחר בתוכי (זה שלא מתעניין בכלל בילדים) בא לידי ביטוי בעולם הזה.

הפער בין העולמות גדול מדי. המעברים חדים

המעבר הזה מהמעגל של הבית אל המעגל של העבודה הוא קיצוני. העולם בחוץ לא מתעניין בילדים, לא מתעניין בגידולם. החוץ משחק בכללים אחרים. גבריים משהו.

גם כשאני חוזרת הביתה הראש שלי מלא ב"בדברים של עבודה": משימות שלא הושלמו, דוחות, סיכומים, תכנונים, דואר אלקטרוני. לקרוא להכין לקראת מחר, מחרתיים.

קשה לי אפילו להתמקד בדברים אחרים. קשה לי להקשיב, להתפנות, להיות אמא ולהתעסק בענייני הבית ולענות לשאלות כמו: "כבסת לי את החולצה?" "לא ראית שנגמר לי הג'ל?" "מתי נקנה נעליים אלה כבר לוחצות". גם כשאני במשימות הבית – הראש שלי בחוץ.

לעשות סוויץ' בראש זה מחייב סוג של לוליינות. לעבור ממצב אחד של תודעה למצב אחר, מן החוץ אל הבית, אל החוץ, אל הבית, אל החוץ...

"היית רוצה שלא אעבוד" אני שואלת.

"לא"

אני לא בטוחה אם הוא ענה לי בתשובה שאותה רציתי לשמוע או בדברים שהוא באמת חושב

אני נעה לי בין 2 קטבים. בין הנאה לאשמה. כמו מטוטלת.