הלב שלי מחסיר פעימה כשעל הצג שלי הטלפון מהבהב מספר הטלפון של ביה"ס.

אני תמיד חושבת על הגרוע מכל.

ואז לא משנה במה כמה עסוקה אני מיד ממהרת לענות.

בפעם הזו שהטלפון צלצל זו היתה מרכזת השכבה.

היא ביקשה לידע אותי שהמתבגר הגיע באיחור לשיעור מדעים אחרי ההפסקה.

טוב... אמרתי, הודיתי לה על העדכון ואמרתי שנדבר איתו בבית על הנושא

למחרת, שוב טלפון מביה"ס והפעם המחנכת. מודיעה לי שהוא אחר לשיעור ספרות.

כמה ימים לאחר מכן עודכנתי שהוא נכנס לשיעור מדעים באיחור

הפעם הייתי סקרנית ושאלתי: "מה אתם עושים עם זה בביה"ס?" רציתי לדעת אם יש סנקציות, איזה עונש. "אנחנו מודיעים לכם שתדעו" אמרה

לא. לא עברנו על זה לסדר היום עם הבחורצי'ק. דיברנו איתו על הנושא והוא הבטיח.

אבל יותר מכל, רצינו להבין למה זה לא נפסק. למה האיחורים האלה נמשכים.

"מה את רוצה", הוא אמר "המורים אף פעם לא מגיעים לשעורים בזמן. הם כל הזמן מאחרים"

ואז נפל לי האסימון. סופית. מבחינתה ברגע שהיא דיווחה לי כל האחריות עברה אלי והיא ציפתה שאנחנו נעשה את כל העבודה בבית. בביה"ס לא נעשה שום טיפול אחר.

לא עם הילד ובטח לא עם המורים המאחרים.

בפעם הבאה שהטלפון צלצל באמצע היום שאלתי אם היא רוצה שנבוא לביה"ס לעזור לה להכניס את הילד לכיתה.

נעלבה.

ויותר לא צלצלה.