| |
מתחת לחזות הלוחמנית מסתתרת נפש אחרת.. |
| 6/2005
סתירה פנימית
- התבטאות שהעלתה השבוע חיוך על שפתי: "את נראית כמו עיפרון וזה ממש מעצבן". מפיה זה נשמע כמו מחמאה למרות שיכולתי להבחין גם בייאוש שבקולה
- אני מצהירה פה שהתמכרתי קשות לסדוקו. כל היום רצים לי מספרים בראש, אסטרטגיות, דרכי פעולה. אני עסוקה בזה כל היום. אני כל כך נהנית מזה. מצד שני, אני לא מבינה איך הגעתי למצב הזה
- השבוע נפטרה חברה של אמא שלי. 50 שנה ויותר של חברות. אני באה ממשפחה שבה אין הרבה משפחה. חברים כאלה הם יותר ממשפחה. גדלנו יחד באותה שכונה למדנו יחד בביה"ס אמנם דרכינו נפרדו כשהלכנו לצבא אבל כל השנים נשמר הקשר באמצעות האמהות ולאורך השנים התעדכנו הדדית ב"מה קורה".
נסעתי לניחום אבלים במקום שבו גדלתי.
בנסיבות מסויימות ניחום אבלים זה כמו פגישת מחזור בבית הספר. פוגשים אנשים שלא ראיתי שנים רבות. באים כל אלה מהשכונה, מחליפים חוויות, מתעניינים מה קורה, מה השתנה, מי התחתן, מי התגרש, מה עם הילדים, מה עם ההורים..
היו הרבה הפתעות. אנשים שלא פגשתי שנים על גבי שנים.
הייתי מאד מרוצה מעצמי. ממי שפגשתי, ממה ששמעתי ובעיקר לראות איזו דרך עשיתי בהשוואה....
כל כך נהניתי מהביקור שם.
אפשר להגיד את זה על ניחום אבלים?
זה לא עומד בסתירה להגיד שנהנים מול הצורך להפגין הזדהות עם האבל?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
