כבר כמה שבועות רצופים שאני עוקבת אחרי הסדרה "חילופי נשים" (ב-YES). עליה כתבה בזמנו ענףרנק בפוסט הזה

מה אומר לכם, המסקנות שלי מהצפיה די עגומות. ממש  מסמך מרתק:

מרבית הגברים במשפחות שנראו בטלוויזיה מתנהגים כאילו האישה משחר ילדותה נועדה לשרת אותם. מרביתם לא נוקפים אצבע בבית, בשום שלב שהוא במהלך היום.

חלק מן הבתים מתנהלים בשלטון של דיכוי ועריצות. בדרך כלל משליט את זה הגבר, במסווה של כל מיני כללים וחוקים "לטובת הילדים" אבל הוא נוהג עריצות גם כלפי האישה

הנשים בדרך כלל נוטות להסביר את זה בכל מיני הסברים כמו: "הוא רגיל מהצבא", "זה מהבית", "כדי שהוא לא יתרגז" – במילים אחרות, הן  משתפות פעולה עם משטר העריצות הזה. לילדים כמובן אין אמירה במשטרים הטוטליטאריים האלה. הם לא נחשבים כבעלי דעה שיש להקשיב לה.

כשנוגעים לגבר בחוקים שלו, הוא מיד מתמרד ומסרב לשתף פעולה. הביטוי "אלה החוקים שלי" חוזר על עצמו בתדירות גבוהה ביותר בסדרה הזו.

ההיאחזות בחוקים האלה היא חזות הכל. התחושה היא שהכל יתמוטט אם לא ישמרו החוקים.

אני מניחה שמי שמשתתף בסדרה הזו יודע את כלליה, לפיהם אחרי 5 ימים מותר לאישה החדשה לשנות את החוקים בבית והם מתחייבים לקבל את זה. למרות זאת, כמעט בכל המקרים הגברים מסרבים לעשות את זה. בפרק שראיתי השבוע הבעל איים שיקרא למשטרה אם האישה חדשה לא תחזור בה... לפעמים כשהגבר לא מסכים, הילדים אומרים לו שזה לא בסדר, אבל הוא בד"כ לא מקשיב. רוב הגברים שיתפו פעולה בחוסר רצון מופגן. קשה להיפרד מחוקים קיימים אפילו כשידוע שזה ל-5 ימים בלבד ושזה לא מחייב לנצח..

נראה שיש הבדל בין להסכים באופן עקרוני (נראה לכם שהם מקבלים על זה כסף...?) לבין הביצוע בפועל.

יש כאן בעיה אחרת עם המחוייבות. כל מי שהתנדב ידע מראש את כללי המשחק, אז למה כל כך קשה לעמוד במה שהתחייבת אליו מראש?