20 ביוני.

המתבגר מסיים היום את חטיבת הביניים

גם בשבילי זו פעם אחרונה בחטיבה. אחרונה ודי. אחת  יותר מדי.

כשאני מסתכלת אחורה ("הבט אחורה בזעם") אני יכולה לאמר שאלו היו שנים ממש ממש לא מוצלחות ואת זה אני אומרת בלשון המעטה.

אני בטוחה שבין התגובות שאמצא פה יהיו כאלה שיגידו לי שהבית זה הכי חשוב וההורים וכו' וכו'

את כל אלה אני יודעת היטב ויודעת גם להגיד לעצמי דברים על מקומי כהורה (טובים וגם לא טובים).

אבל אני רוצה להגיד משהו יותר כללי על ביה"ס בפרט ועל מערכות בכלל

ארגונים ומערכות אוהבים את מי שמסתדר איתם והולך בתלם.

זה קל. אין בעיה. כולם יודעים את החוקים ואת הכללים, יודעים איך להתנהג, מה קורה בכל שלב, מה יהיו הסנקציות במידה וחורגים מן הנורמטיבי והמקובל....

גם אנחנו כהורים אוהבים שהילדים שלנו הולכים בתלם כמו שמקובל. כה הם עונים היטב לציפיות שלנו.

ככה הכל מסודר.

אבל מה קורה כשהילד שלך לא הולך בתלם? שהוא שונה? כשמתגלה אצלו איזה קושי? כשצריך יחס מיוחד?

מניסיוני, למדתי שמערכות נוטות 'להקיא' את הילדים האלה החוצה. בתהליך ארוך ושיטתי ומסודר (חינוכי?). אין להן חיבה יתרה ליוצאי הדופן האלה. זה עושה בעיות.

קודם כל הן טוחנות אותו עד דק, במטרה להחזיר אותו לתלם, מנסות לעשות יישור קו, לדכא אותו.

כשזה לא מצליח – מתחילים להתעלם. מחפשים כל הזמן להגיד שהוא לא בסדר – מתוך הנחה שאם היה בסדר הוא כבר היה מסתגל לנורמה ומתיישר..

הן כמעט אף פעם לא בודקות את עצמן.

מתי מגיע הרגע שבו מסתכלים פנימה ואומרים לעצמם: רגע רגע, אולי פה צריך לנהוג אחרת, אולי צריך לבוא ממקום אחר מדרך אחרת, בשיטה אחרת? מתי בדיוק מסתכלים עליו אחרת?

לפעמים הרגע הזה מגיע וזה קורה ולפעמים לא

אם זה קורה – זה צ'אנס להתחלה חדשה למשהו חדש וטוב יותר

אם לא – אז נשאר בפה טעם מר-חמצמץ... כמו שיש לי כרגע...

טעם של פספוס גדול.

החמצה 

יאללה, טוב שהתחיל החופש הגדול.