אתמול היה השיעור אחרון שלי בקורס.

שיעור אחרון זה מסוג הדברים שנורא מחכים שיגיעו אבל כשזה מגיע – זה נורא עצוב.

הרגע הזה היה אתמול

זה היה סוד גלוי וידוע לכל שאהבתי את ימי חמישי שבהם הייתי נוסעת ללמד. כמה ימים לפני הייתי מתכננת ומכינה, מארגנת את הזמן על פי התכנים, שיהיה רצף הגיוני של התחלה אמצע וסוף. חושבת על כל פרט.

אתמול היתה שיחת סיכום.

כל כך הרבה דברים נאמרו שם...

שהשעורים היו מעניינים מאד, שחידשתי להם המון ושכל מה שהבאתי להם היה עדכני, שלימדתי אותם להסתכל על הדברים אחרת ממה שהיו רגילים, שרכשו ממני ידע, רעיונות וכלים חדשים לעבודתם בעתיד.

שהצלחתי להפיח רוח חיים בחומר לא כל כך מעניין ולהעבירו בדרך מרתקת, שניכרה עלי ההתלהבות, שראו עלי שנהניתי ללמד ושאני שולטת היטב בחומר שאני מלמדת, שההכנה היתה טובה.

שבזמן השיעור אני משדרת נעימות ונינוחות, וגם כשדברים מעצבנים אני תמיד פותרת את זה בדרך נעימה. שהיתה בי הסבלנות להקשיב לכולם ולכבד כל דעה גם אם לא תמיד הסכמתי לנאמר...

ושלמרות שעת השיעור הלא מוצלחת (בצהרי היום) הזמן עבר מהר.

בסוף, כשרציתי להגיד גם אני כמה דברים, מרוב התרגשות נעלמו לי המילים.