יושבת היום בישיבה

ברגע שהדיון מתפזר, אני שוקעת במחשבות משלי כשמסביבי זמזום של קולות ומילים

אני מתבוננת על המדברים, מקשיבה לדיבורם ומנסה לדמיין לעצמי את המחשבות שלהם, בדמיוני אני רואה בלון מתנוסס מעל ראשם, כמו בציורי קומיקס, ושם נאמרים דברים אחרים ממה שאני שומעת.

מנסה להבין את האנשים שמאחורי המילים, לקלוט את התנהגותם ואת השפה שהם מדברים כשהם אוהבים, שונאים, מאיימים, סוחטים זה את זה רגשית ומוציאים זה לזה את הנשמה.

מפעם לפעם אני מחזירה את עצמי לדיון, אומרת את דברי ושוב שוקעת בחלומות

אני מנסה לחוש את הזרמים שמתחת לפני השטח, לקלוט את הסדקים ואת תזוזת השכבות התת קרקעיות. את מה שמסתתר מאחורי השקט, מאחורי הדיבור המסודר והמאורגן...

יש כאלה שמאד מסקרנים אותי והם מעוררים אצלי שאלות

אני מדמיינת לי אותם מחוץ לחדר שבו אנחנו יושבים

מי הם בחיים שאחרי הישיבה הזו?

מה החלומות שלהם?

מה מרגש אותם? מרעיד אותם? מרגיז אותם? מה גורם להם להתפרץ...?

בהפסקה שבין הדיבורים, אני מנסה לתהות קצת על קנקנם של חלק מהאנשים.

מישהו סיפר לי על יומן שכתב בנסיעתו להודו. אחר סיפר על קורס שהוא מארגן למשרד החוץ. זו סיפרה שהיא מתפטרת מעבודתה הנוכחית ואחרת על חוויה שהיתה לה בקורס אחר...

וככה אני לסירוגין. רגעים בישיבה ורגעים בחלומות

הישיבה מתפזרת, כל אחד הולך לדרכו ואני נשארת עם החלומות