הלכתי היום לבריכה בחוסר חשק.

ממש לא בא לי להתאמץ. שוב לספור בריכות, שוב מצד אל צד, שוב להתחרות נגד השעון. שוב שוב...

המחשבה על המים הקרים עשתה לי לא טוב. לא היה לי כוח להתחיל, כל כך התחשק לי להסתובב וללכת משם. אבל... אבל... אבל...

לא אהבתי את הרעיון שאם אני רק יכולה אני מיד מוותרת לעצמי בקלות.

דווקא בגלל זה מיהרתי לקפוץ למים. כשאני במים כבר אי אפשר להתחרט.

אחרי 2 דקות במים, נשכחו כל התחושות ששכנו בי קודם. המיאוס התחלף בהנאה. הכל השתנה.

לא מבינה את זה. לפני דקה רציתי לזרוק הכל וללכת ואחרי 2 דקות היפוך של 180 מעלות..

אני מנסה לברר לעצמי מה עשה את ההיפוך הזה. מנסה לבודד את המשתנים.

חשבתי לעצמי שזה דומה מאד לתחושה של לאבד שליטה.

בשבילי 'לאבד שליטה' זה להיות במצב שבו אני מאבדת את תחושת הזמן והמקום והמרחב. משהו ריחופי כזה (עכשיו בדיוק אני חשה את מגבלות השפה. פתאום קשה לי למצוא מילים שיתארו את מה שאני מרגישה)

זו מן סתירה שכזו, מצד אחד אני מאד בשליטה שהרי אני שוחה בתנועות מדודות וקצובות – את זה עושה הגוף שלי, מצד שני הכל מטשטש. תחושת איבוד השליטה שייכת למימד אחר בי, לרוח שלי.

כאילו אני 2 אנשים, זו של הגוף וזו של הרוח. הגוף הוא זה שנוטה לוותר והרוח היא זו שמושכת.

הגוף הוא זה ששוחה וחותר והרוח - חולמת, הוזה, מפנטזת, מרחפת....

הגוף הוא שמאפשר לרוח להיות שם.הכל מתחיל ממנו.

כשאני מצליחה להביא את עצמי למקומות האלה שבהם הרוח ניתקת מהגוף, אני מגלה בתוך עצמי כוחות בלתי רגילים. כאלה שאני לא ממש מכירה. ברגעים כאלה אני מרגישה שאני מנצחת את עצמי, שהבריכות נישחות מעצמן.. שאני יכולה לשחות עוד ועוד ועוד עד אין קץ.

ההנאה הנגרמת לי אז היא הנאה מסוג מאד מאד מיוחד. אני יוצאת מהמים כל כך עייפה ומאושרת

למה אני לא זוכרת את זה כשבא לי כל כך לוותר?