בשבועות האחרונים התפתחה כאן מגמה של  'מגרדים את הציפוי של הנוסטלגיה' התחילה בזה שצה. עבדתכם הנאמנה לא יכולה לעמוד בשוויון נפש מול מגמה כזו... וזה חלקי לשמאלץ המקומי

פרידה מחברות של כמה שנים היא לא דבר קל. בנקודת הזמן הזו, הגיוס הקרב לצבא נראה לי הפתרון האידאלי למצבי. בדימיוני כבר ראיתי את עצמי בתפקיד המסעיר של מקפלת מצנחים, פקידה פלוגתית ביחידת שדה או מינימום פקידת מבצעים בטייסת, אי-שם בארץ, חוזרת הביתה פעם בשבועים-שלושה...

לרוע מזלי הצבא קרא לי להצטרף לשורותיו רק חצי שנה אחרי שסיימתי את התיכון, וככה נאלצתי להעביר את הזמן בחיפוש אחרי הזמן האבוד (מישהו מצא...?) מפתחת ציפיות לקריירה צבאית מפוארת

מכאן אתם ודאי יכולים לנחש את גודל אכזבתי כשמצאתי את עצמי משובצת אי שם בצריפין מרחק חצי שעה מהבית באה ב-8 והולכת ב-4.

בהתחלה לא הבנתי איך זה שהתבלבלו לי כל התסריטים. מהר מאד נזכרתי שבימים ההם כשהייתי חברה שלו, בשלב כלשהו, כשהוא קלט שאני מתגייסת עוד מעט, הוא התחיל לחפש קשרים שיסדרו לי שירות קרוב לבית...

הקשרים נמצאו והופעלו. אבל אני שכחתי לעשות להם פעולת ביטול כשנפרדנו...

וכך מצאתי עצמי משרתת את המדינה באחד הבסיסים אי-שם במרכז הארץ.

"יוצאים מפה רק על אלונקה" הודיע לי הרס"ר ביום שהגעתי לשם... אבל אני, רוחי לא נפלה. גיליתי שיש עוד דרך – בהזדמנות הראשונה עפתי משם ישר לקורס קצינות

המומים מעזיבתי המהירה, ניסו לפתות אותי בהעלאה בדרגה (לרב טוראית) ביטול תורנות מטבח ותורנות שמירה בשער... אבל מבחינתי העסק כבר היה סגור...

אחרי הקורס שובצתי בתפקיד מפתח (קצינת ח"ן) באחד הבסיסים בדרום המאובק.

מהר  מאד גיליתי שאין הבדל גדול בין קרוב לבית לרחוק מהבית. ההבדל הכי גדול הוא בזה שאת שורפת המון שעות בכבישי הארץ בדרך מ.. אל... ומבלה הרבה שעות בטרמפיאדות.

ההילה שונה... השעמום דומה..  יחידת שדה מאובקת ועייפה...

פעם אחת הייתי צריכה לחזור במוצ"ש. מישהו הציע לי לנסוע בהסעה של צוערים מבי"ס לקצינים (הידוע בשמו בה"ד 1).. המקום הפנוי היחיד באוטובוס היה לידו... הקליק בינינו היה מיידי..

כשירדתי מהאוטובוס כבר הייתי מאוהבת לגמרי בצוער שפגשתי רק לפני כמה שעות...

הפכנו חברים. הוא היה צוער בפלוגת חי"ר (חצי שנה קורס). מה עושים?

התחלתי לבלות שבוע בבית ושבוע במצפה רמון.

באחת הפעמים הפתיע אותי המדריך שלו והציע לי את עצמו בתור תחליף, תוך שהוא מפרט את יתרונותיו כמדריך על פני החסרונות של חברי הצוער..  ואני, שכבר אז הייתי רגישה ללחצים על רקע של ניצול מעמד וסמכות, דחיתי את הצעתו בשאט נפש...

הרומן שלנו נמשך כמה חודשים. אחרי שסיים את הקורס הוצב אי שם ועניין המרחק התחיל להעיק. הוא היה רחוק אני עוד יותר רחוקה וכך בקושי יצא לנו להיפגש ולאט לאט היחסים התחילו להתמוסס... ונפרדנו... 

הרומן הזה החזיר לי את הצבע ללחיים, וחילץ אותי סופית מהעצבות שהייתי שקועה בה.