הפעם אני מתארגנת כמו שצריך, כך הבטחתי לעצמי. לא עוד 'הכל ברגע האחרון', דוחפת מה שבא לוקחת מה שלא צריך ונוסעת. הפעם הכל יעשה כמו שצריך ובזמן.... אבל ההחלטה הזו לא החזיקה מעמד יותר מדי זמן.

בראש, הרשימות כבר היו מוכנות מראש..

אבל לאריזה ממש הגעתי כהרגלי שעתיים לפני שצריך לזוז מהבית, בשעה 12 בלילה...

אריזה בשעה כזו מבטיחה על בטוח שאשכח לפחות חלק מן הדברים (למרות הרשימות)

למרות שאני נוסעת למקום שיש בו הכל תמיד אני צריכה שכל ה"מוכרחים" שלי יהיו איתי: השמפו, והסבון והקרמים למיניהם

מצאתי עצמי מתלבטת: בגדי קיץ או חורף? בתחזית נאמר בפירוש שהטמפרטורות ירדו... אז מה?

החלטתי על גם וגם. אולי אם אקח בגדי קיץ – הקיץ יבוא....

בדקה לפני התזוזה נזכרתי שאני לא מוצאת את המפתחות של המזוודה. מי צריך לנעול?  

כמובן שמרוב רשימות שכחתי את מברשת השיניים, את הכפכפים לבריכה ואת המטריה- ציוד חובה באירופה בקיץ...

התכנון מראש וההתארגנות בזמן, איכשהו זה אף פעם לא עובד אצלי...

את המעט שנשאר מן הלילה העברתי בלסגור קצוות אחרונים: תורנות לכלבה, תורנות לילד שנשאר, לרוקן את המקרר, כלים אחרונים, הזבל לפח, העיתונים לסל, קצת סדר פה ושם שלא נחזור לבלגאן וזהו.

כשהגעתי סוף סוף לטיסה עצמה, כל מה שנותר זו רק התכרבלות קצרה בשמיכה של חברת התעופה. הפעם הבאה שבה התעוררתי היתה כשנחתנו למזג אוויר אפרורי למדי וקריר....

שדה התעופה שונפלד (אחד מתוך 3 הקיימים באזור ברלין) נמצא בחלק של מזרח גרמניה (לשעבר). רואים את זה מיד. הכל שם יעיל אבל לא כל כך מודרני, המקום מוזנח בהשוואה לש"ת אחרים ברחבי גרמניה.

את הדרך לעיר עשינו ברכבת פרברים. הרכבת נוסעת חלק גדול מן הדרך באזורים מזרח גרמניים לשעבר. זה ניכר במראה הצנוע של הבתים. נוף סיזיפי משהו, מוזנחות רבה. צינורות המים נמצאים מעל פני האדמה, הרבה ציורים וכתובות גרפיטי, וגם בית קברות לרכבות מהדור הישן.

המראה הזה מתחלף מהר מאד במראה של העיר ברלין החדשה והמחודשת...

איזה הבדל מן הזיכרון שלי את העיר, בביקור מלפני 10 שנים.

במשך השנים שמאז נפילת החומות בין 2 החלקים, העיר עברה מתיחת פנים רצינית.

אז אפשר היה בקלות לזהות היכן נגמר המערב ומתחיל המזרח. והיום – זו ממש עיר אחת.

כל סממני המזרחגרמניות: הבתים המכוערים והמוזנחים, הצבעים החומים-אפורים, הלכלוך,החנויות המיושנות, ואפילו סמני היריות שאפשר היה לראות על קירות הבתים, הכל הכל נמחק. נעלם. אפילו נקודת הגבול המפורסמת "צ'ק פוינט צ'ארלי" נהפכה לאתר תיירות.

הכל הכל טושטש לטובת המערביות והמודרניזם...

פשוט מדהים.

בשבילי גרמניה במובן מסוים זה כמו לחזור הביתה. גרתי בה כמה שנים בעבר.

אני יודעת שיש כאלה מבין הקוראים פה, שגרמניה היא טאבו עבורם ומהמקום הזה בוודאי יתקשו להבין את התחושה הזו. אבל היא קיימת והיא היכתה בי שוב ממש עם הנחיתה.

פגישה מחודשת עם המון דברים מוכרים:,החנויות, רשתות השיווק, האוכל, בתי הקפה, העוגות, שווקי הענתיקות, שווקי הירקות, צלצול השפה...

יש לי המון זיכרונות טובים מאז. ועכשיו הכל צף ועולה מחדש... כמו מן סוג של געגוע