אין לי מילה

קצת לחץ (לא משהו רציני) ואני מיד משנה את דעתי

רק אמרתם לי שלא איכפת לכם לקרוא עוד קצת על ברלין ומיד חזרתי בי ממה שהחלטתי..

מה זה אומר עלי? האמת היא שבכלל לא איכפת לי...

בשנים האחרונות הדרך המועדפת עלי בטיולים היא לתקוע יתד במקום אחד ולחרוש את העיר וסביבותיה. ההתחברות הזו יותר מתאימה לי.

בהתחלה אנחנו זרים לגמרי זה לזה. העיר זרה לי ואני לה.

כמו בצילום, זווית הראיה שלי את העיר מתחילה ממשהו רחוק וכללי. אני עושה זום לאט בכל פעם מתקרבת יותר והפרטים הקטנים מתקרבים גם הם ונחשפים לפני ומאפשרים לי להתחבר ממקום יותר אישי

ואז אני מתחילה לראות את הסופרמרקט השכונתי, חנויות הלחם הקטנות, הדראגסטור, המכבסות..

אני אוהבת להסתובב בשווקים של האיכרים. ירקות בצבעים מכל הסוגים, פרחים, גבינות מתוצרת מקומית, תבלינים.  מסודרים בסדר מופתי. תענוג לעיניים ולחייך. בדוכן הזה מוכרים ביצים ורק ביצים מכל הסוגים

אני אוהבת להיכנס לסופרמרקט ולהסתובב בין המדפים

להיכנס לחנויות הספרים ולהיחשף לעושר התרבותי המקומי, יודעת שזה פער שלעולם לא אוכל לסגור אותו ממש. מגבלות השפה הן סוג של גבול. את הגבול הזה לא ניתן לעבור ממש, רק באופן חלקי. אף פעם לא אדע לשיר את השירים ששרות אמהות לילדיהן הקטנים, לא אבין את הבדיחות ממש עד הסוף,

עולם שלם שאף פעם לא אוכל להתקרב אליו ממש.

אני אוהבת להכיר את העיר ואת רחובותיה ברגל, לנסוע באוטובוס המקומי לתפוס את המבט המקומי.

זה בית קפה או משהו דומה סתם ככה באמצע שום מקום. משאית שהפכה לבית קפה

וככה היינו נוהגים. עולים בבוקר לאוטובוס ונוסעים לשכונות הרחוקות, למקום שבו העיר משנה את  פניה והופכת להיות שכונת מגורים לכל דבר. יש שכונות של בתים פרטיים ויש שכונות של בלוקים.

וככה מתגלות פינות חמד  כמו זו למשל: אגם שלגדותיו נושקים הבתים

 קצת כתובת אינטרנט למתעניינים (המידע גם באנגלית):

האתר של לשכת התיירות המקומית (יש המון חומר באנגלית)

www.berlin-tourist-information.de

יש המון חומר כולל המלצות לטיולים ברגל וכל מיני טיפים

האתר של יד הזכרון (שדה המצבות)

www.stiftung-denkmal.de