קראתי ראיון נהדר במוסף הספרים של "הארץ" עם הסופרת והעיתונאית ורדה הורוביץ שהוציאה ספר בשם "חוויה רומנטית".

קטע אחד אהבתי בו במיוחד

לשאלה, למי מוקדש הספר ולמה, השיבה:

"לאמי. אבי נפטר לפני שנתיים. במשך 53 אהב את אמי. היא לא. הם נישאו אחרי המלחמה, שני יתומים שרצו לעשות משפחה חדשה במקום זו שנספתה. דיאלוג לא היה ביניהם מעולם. לפני כשנה הגיע אליה סשה, חבר של אבי, שניגן עמו באותה תזמורת מנדולינות. סשה בא כדי להגיד לה שהוא אוהב אותה כבר המון זמן. אבל רק במלאות שנה למות אבי הוא העז. לפני ארבעה חודשים חגגנו לאמי 80, סשה בן 73. לא מזמן לחשה לי ברוסית דרמטית "דוצ'ינקה (ילדתי), אני כבר חשבתי שאהבה זה רק אצל פושקין".

תשובה כזו עושה אותי אופטימית

בעיני זה פשוט נהדר, להיווכח כל פעם מחדש, שהמציאות עולה על כל דימיון...