זה היה שבוע כל כך קשה

שאפילו לא הייתי מסוגלת לאסוף כוחות ולהגיב על התגובות לפוסט הקודם

אני עוד אחזור לנושא ההוא. הוא מעניין אותי אבל לא כרגע. לא כרגע. בימים האלה אני במקום אחר

השבוע היתה לנו התמודדות לא פשוטה עם המתבגר

מזה זמן, למעשה מאז ששנת הלימודים החלה, העניינים איתו חורקים

הוא מתקשה לקום לבית הספר, לא מכין שיעורים, מחפש כל דרך להתחמק ממה שצריך לעשות...

הרבה דיס-אינפורמציה. מספר לנו חלקי דברים ואח"כ מתברר שהמציאות היא אחרת..

יש המון ויכוחים בבית סביב ההתנהלות שלו. הרבה טונים גבוהים שלו וגם שלנו

הרבה פעמים אנחנו מוצאים עצמנו במצב שהסמכות שלנו כהורים היא ממש על בלימה....

בזמן האחרון הכוחניות וה"אני מחליט" החליפה את מקום החמימות והדיאלוג והדיבור הפתוח

יש הרבה מלחמות על שליטה. בית ספר הפך לנושא המרכזי המדובר בבית

אני מוצאת עצמי במצב כל כך בעייתי.

אני רוצה שיהיה לו טוב, שיהיה מאושר, רוצה לעזור לו בכל דרך אבל לא יודעת איך, הוא לא מראה לי את הדרך אליו. הכל מתנהל בשפת הסימנים אני מנסה להבין מתוך קטעי דברים ומתוך חיבור של תמונות ומילים. לא תמיד מבינה. לא תמיד יודעת את המידה הנכונה. מה לעשות ומה לא. אני מבולבלת. רוצה אבל לא יותר מדי.

אני רוצה להקשיב לו, לעזור לו, אבל הוא לא רוצה בזה. דוחה הכל.

היום קראתי את שדות מתאר את ימיו כנער צעיר. כשקראתי את זה ראיתי לנגד עיני אותו.

אני רואה אותו מתנהל כעיוור שמח, חי בהכחשה, שמח שנטשו אותו, בונה מגדלים בחשיכה, מחפש את חדוות הדחויים...

דוחה את החיבוק שלנו, מסרב לפתוח צוהר, חרך קטן, לתת לנו להיכנס לעולם שלו...

חומה גבוהה בנה בינינו לבינו

אני כל כך מבולבלת

רואה אותו על מסלול של התרסקות. עוד מעט יהיה בנקודת ה'אל-חזור'

האינסטינקטים שלי כאמא אומרים לי שעלי לעשות הכל על מנת למנוע ממנו להגיע למקום זה

אבל אני לא בטוחה שאני באמת יכולה לעשות את זה במציאות

האם אני בכלל יכולה למנוע את המפץ הגדול, את הריסוק. האם זה אפשרי?

ואולי אין ברירה והריסוק הזה צריך להתרחש...?

אני, שתמיד יש לי תשובות, מרגישה שאני חסרת אונים.

הפעם אני באמת לא יודעת כלום.

לא יודעת כלום.

(ובמחשבה שניה, אולי אני סתם אמא היסטרית....?)