השקט הזה, משך את תשומת ליבי מהתחלה. כל הטיול חשבתי לעצמי שביפן יש המון שקט. זה מיד הזכיר לי את הודו. הודו הצטיירה בעיני כארץ של התרחשות בלתי פוסקת מלווה בזמזום רחש מלמולים צעקות, קולות וצלילים שאף פעם לא ממש נפסקים באוויר.

יפן היתה שונה. המון שקט. שקט שמחייב הקשבה והתבוננות. אף אחד לא צופר, לא מדברים בקול רם, כמעט ולא מדברים בטלפון ברחוב... אנשים מתנהלים בשקט ומדברים דיבור לא מילולי הדיבור הוא אחר ושונה מאד ממה שאנחנו מכירים במערב.

שפת הגוף היא שפה של ממש ומכילה כל מיני מחוות, הנדות ראש, תנועות ידיים, עוויות פנים ועוד  היפנים מדברים גם עם הידיים. תנועות הידיים מתלוות לדיבור המילולי הן חלק בלתי נפרד מן השפה הדבורה והן מביאות רובד נוסף, מרחיבות את השפה.

יש סימנים מוסכמים לשפת הידיים. כל מספר מלווה ב"המחשה" ע"י האצבעות (משפט מעניין, נכון?).

המילה "אסור" (למשל במקומות שבהם אסור היה לצלם) מבוטאת ע"י ידיים מוצלבות. התנועה המוצלבת הזו חזרה על עצמה בכל פעם שעשינו מעשה ש"אין לעשותו" למשל, להיכנס בנעליים למקום קדוש. פעם ביקשתי לצלם שוטר ב'עבודתו' מיד נעניתי בתנועת ידיים מוצלבת.

השפה עצמה מאד מתנגנת והם עושים שימוש ברמות שונות של הקול ומושכים את המילים.

אין דבר כזה להתחבק ולהתנשק כנפגשים (האמת היא שגם אני לא ממש מתה על הנשקנות האינסופית הזו). היפנים שומרים על מרחק פיסי גדול יחסי האחד מן השני ועל הטריטוריה האישית. ביפן לא מתנשקים ולא לוחצים יד.

יש להם צורת ביטוי אחרת, באמצעות הקידות או הכפיפות...

עומק הקידה וזווית הכיפוף שלה הם המסר עצמו.

30 מעלות - ברכת שלום או בוקר טוב

45 מעלות – בא לאמר ש"אני לא יעשה את זה שוב" סוג של התנצלות

90 מעלות – זה במקרה של מעשה ממש ממש חמור והוא בקשת סליחה למשל שהבעל מבקש מאישתו שתסלח לו. (למשל אם בא הביתה מאוחר למרות שהבטיח להקדים...)

תמיד הנמוך במעמד קד לגבוה ממנו.  העובד קד לבוס שלו, הבעל קד לאישתו... (זה מוצא חן בעיני)

היפנים מופנמים וממעטים להשתמש במילים המביעות רגשות. אבל הם אלופי העולם בלמצוא דרכים עוקפות לרגשות.

"אהבה"?  במילה הזו לא משתמשים. בחור שרוצה לאמר לבחורה שהיא מוצאת חן בעיניו, הכי הרבה ישאל אותה אם תסכים לאכול איתו ארוחת צהרים...

ברחוב לא רואים זוגות הולכים שלובי ידיים ועל חיבוק או נשיקה ברחוב, אפילו בקרב זוגות נשואים, אין בכלל מה לדבר. זה נחשב למעשה שלא יעשה.

אבל תעשיית ה-SMS פורחת. היפנים הם אלופי המסרים האלקטרוניים. כל היום כולם מס.מ.ס.ים. אולי קל יותר לכתוב רגשות מאשר לדבר אותם, מה דעתכם?

פורחת מאד גם תעשיית הקריוקי. לא כל כך ברור לי למה, אולי בגלל שהם אנשים מאד מופנמים והאפשרות לשיר מספקת סוג של פורקן שלא כל כך מתאפשר ביומיום.

היפנים גם מרבים להתפלל. בגדול, הם משתייכים ל-2 דתות מרכזיות: הבודהיזם ודת השינטו.

חלק חשוב בתפילה הוא לבקש בקשות מהאל בתפילה או בדרכים אחרות. כמו לכתוב בקשה על לוח עץ או לקשור בקשה על עץ המשאלות...

                פה תולים את הבקשות

וזה העץ שעליו תולים את הבקשות...