הרבה פעמים אני רוצה לכתוב דברים, אני מתכננת את הנושא ואת הכתיבה וכבר מתכוננת  ואז מתעורר בי איזה צנזור פנימי ואומר לי: מה פתאום שתכתבי על זה? זה ממש  נושא לא ראוי.  את חושבת שהדברים האלה מעניינים את מי שקורא פה? למה שאנשים יתעניינו במחשבות שלך? בשטויות האלה? זה נורא קטנוני הנושא הזה. מה יחשבו עליך אם תפרסמי את זה ואיך זה יתקבל...

אני מנסה להשתחרר מן הקולות הפנימיים האלה ולכתוב את מה שמרגישה שאני רוצה

במהלך הכתיבה עולים בי שוב הקולות האלה, אלה שאומרים לי שזה לא מספיק טוב, שזה לא מספיק מעניין. שזה לא נושא טוב

אני מרגישה תחושת חנק. מצד אחד צורך עצום לכתוב ולשחרר ומצד שני אני ממש מרגישה את הכוח הזה שבולם אותי, שמגמד את הרצון שלי והופך לאפר ואבק את כל מה שתכננתי

הקול הזה, מתיימר לקחת את התפקיד של זה שמשחק לטובתי, הוא שואף לשלמות ולכן כל דבר שהוא פחות משלמות מייד נפסל...

וכך אני מוצאת עצמי אחרי שכתבתי קטע, פוסלת פה שורה ושם משפט, ומשנה בכל מיני מקומות

ובסוף יוצא לי משהו שאני לא ממש מכירה. שבכלל לא התכוונתי אליו, שרציתי לכתוב אותו אחרת ושחלמתי אותו כל כך והוא גדל למשהו אחר שאני בקושי מרגישה קשר אליו.

היום הייתי במקום לא פשוט מבחינתי. יצאתי מהמקום שבו עבדתי בתחושה קשה. לא זוכרת סיטואציה כזו בכלל. התחושה של "להרוג את השליח" (שבמקרה הזה - זו אני) חזרה ועלתה בי שוב ושוב. כעסתי על שעניינים יצאו ככה משליטה מבלי שמישהו עצר את זה, מבלי שנלקחו בחשבון כל ההשלכות של אבדן השליטה. טיפת מחשבה לא הושקעה בתוצאות של מה שקרה. הייתי פגועה, נעלבתי מאד ובסוף מצאתי עצמי בוכיה.

דברים היו צריכים להתנהל אחרת.

הייתי כל כך זקוקה לכתוב על זה. כל כך רציתי לכתוב על זה. ובסוף מה יצא? שאני מספרת לעצמי למה אני לא צריכה לכתוב את זה. זה אבסורד לא?