הדחף הבלתי נשלט לרצות אחרים, להיות נחמדה לכולם, לעשות דברים שיגרמו לאחרים להיות מרוצים – זו התנהגות שאפיינה אותי במשך שנים רבות. המוזר הוא שזה בכלל לא גרם לי אושר. מצאתי עצמי במצבים שבהם אני פועלת בצורה מסוימת, ולפעמים גם בניגוד לרצוני, רק מפני שזו הייתה הציפייה ממני. ככה כולם התרגלו. וגם אני התרגלתי לזה. ידעתי שהתנהגות כזו תביא לי רק דברים חיוביים ותרחיק ממני כל דבר שיהיה בו שמץ של ביקורת וחוסר שביעות רצון.

אבל כמו שאמרתי זה לא עשה אותי יותר מאושרת

לקח לי המון זמן "לתפוס את עצמי" להבין שאני מרצה אבל לא מתרצה.

שאני פועלת כמו אוטומט. עושה דברים שאני חושבת שאחרים היו רוצים שיעשו

רק שכולם יהיו מרוצים

המודעות לדרך שבה אני פועלת היתה השלב הראשון

אחר כך בא השלב של להיפטר מן ההתנהגויות האלה

יכולתי להתקדם בזה רק כשלמדתי לשים את הצרכים שלי לפני הצרכים של האחרים, למדתי  להקשיב לעצמי, והפסקתי לעשות תפקידים באופן אוטומטי

אחר כך בא החלק של להיפרד מההתנהגויות שכל כך הייתי רגילה אליהן, שהיו כבר ממש חלק ממני כאילו נולדתי איתן

זה לא היה קל אבל המאמץ היה שווה.בהחלט שווה.

להפתעתי אני מגלה היום סימנים דומים כאלה אצל דור ההמשך...

התנהגות כזו שמרצה העיקר להתחמק מביקורת...

הייתי נדהמת לראות שמשהו מן האווירה הזו ומדפוסי ההתנהגות האלה עבר הלאה, כאילו ינק את זה יחד עם חלב אימו....

עכשיו מהצד, אני רואה את המחירים שמשלמים עבור התנהגות כזו...

עכשיו אני צריכה לעשות גם אצלו פעולות של עקירה....

זה כנראה סוג של עונש.

או במחשבה שניה – אולי זה סוג של תיקון

שתהיה לי הזדמנות נוספת לראות איך זה נראה...