ימים הזויים. אני כמו עוף החול. אני כל הזמן אומרת לעצמי שזה לא סוף העולם, שדברים ישתנו לטובה. נאחזת בפירורים של אופטימיות.
לפעמים אני מתעייפת אבל אני מסרבת לוותר. אמרתי לעצמי שוב ושוב  שאני לא מוותרת.

בתוך הכעסים והבלבול והמתח החלטתי לעשות איזה פסק זמן להתבוננות אחרת.

מנסה לראות את הדברים מהנעליים שלו, לחשוב מה הוא חושב ולהרגיש מה הוא מרגיש

זה לא תרגיל קל. זה לא קל במיוחד כשאת עמוק בתוך הכעס, דווקא אז 'להקשיב' למה שהוא אומר לי בלי מילים. להבין ממה הכעס נובע.

ואחר כך גם לגייס את כל כוחות האמפטיה וסימפטיה והחום והחמימות והתמיכה והאהדה.

איך אפשר בתוך הכעס הזה?

לא פשוט להיכנס לנעלים של מישהו אחר, להקשיב, להבין ואולי גם לשנות עמדה בסוף ....

מהמקום הזה ראיתי את חוסר הפרופורציות. איפה המילה הטובה? איפה התמיכה והעידוד, איפה הקבלה והאהבה?

הכל טבע בערימות הכעס ונקבר בערימות של חשבונות קטנים ושל התחשבנות קטנונית. פתאום כל הדברים הטובים נעלמו.

אז החלטתי לעשות מעשה

החלטתי שאני כותבת לו. כל לילה כתבתי לו מכתב. הכללים שהצבתי היו ברורים. אני כותבת רק דברים טובים, מראה רק את החיובי

זה בכלל לא קל. איך אפשר למצוא משהו חיובי כשכל כך כועסים? איך אפשר לבודד את החיובי בתוך כל המתח והעצבים?

אבל כלל זה כלל.

בהתחלה זה היה קשה. היה לי קשה למצוא. שמתי לב שאני בקלות מוצאת דברים שליליים ואילו דברים חיוביים לקח לי המון זמן למצוא. "זה לא יכול להיות" אמרתי לעצמי. "שחור שחור, אבל לא יכול להיות שהכול שחור"

לאט לאט מצאתי. דברים קטנים ומשמעותיים: שיחת טלפון שקבלתי ממנו באמצע היום, משפט אחד שאמר לי ושנחרט בזיכרוני, מגע יד באמצע היום, איזה חיבוק, רגע שהוא בא לעזור לי . הפכתי להיות אספנית של מחוות ..

לא התקמצנתי במילים. ירדתי לפרטים, נימקתי, אמרתי מה זה עשה לי... שיבחתי אותו על מעשים, הארתי צדדים שאהבתי...

כתבתי מהלב. כתבתי מהמקום של האהבה.

בהתחלה בימים הראשונים, הוא רק קרא. קרא ולא אמר מילה

אחרי כמה ימים הוא התחיל לכתוב לי חזרה.

עכשיו אנחנו מתכתבים

זה עושה אותי אופטימית. ככה קצת בתוך הבלגאן