יש בי אזורים קטנים ופגיעים שכל נגיעה שבהם מקפיצה אותי ומעוררת תמיד אותה תגובה. כמו כפתורים. לחיצה על הכפתור סמוי הזה – מולידה תגובה אוטומטית

אני כל כך מכירה את עצמי, אני כבר יודעת בדיוק איזו תגובה תביא הלחיצה הזו. הכל ידוע מראש..

החיבור בין הכפתור לתגובה בטח מצוי אי שם במקום אחר ובזמן אחר, אבל אני גוררת את זה איתי כל הזמן ממצב למצב

הוא יודע ללחוץ לי על הכפתורים האלה .... כמו מכונה אוטומטית מגיבה.

הוא אומר לי מילה ואני נעלבת, אומר משפט – ואני כועסת

כפתור אחר מעורר אצלי מיד תגובה מיידית ותוקפנית

ורק אחר כך אני עוצרת לחשוב מה בעצם היה פה...

הכי הרבה כפתורים מקפיץ אצלי עניין "הכל בדקה האחרונה". הוא מותח את זה עד קצה גבול הבלתי אפשרי. עד הדקה האחרונה ועד לאחריה. כשזה קורה, ואני יודעת בדיוק מתי זה יקרה, בלי לחשוב בכלל אני שוברת את הכלים, טורקת דלתות. הכל נעשה כל כך עקרוני: לא עמדת בזמן – אז הכל מתבטל

למה זה היה כל כך עקרוני בשבילי שהייתי מוכנה לעשות כזה סיפור, לעשות כזה רעש, להגיב כל כך בחריפות?

מעניין שהוא יודע איזה מחיר ישלם כי אני אומרת לו, ולמרות הכל הוא מוכן למתוח את זה עד עד עד... כדי לראות כיצד אני אגיב, אם אעמוד במילה שלי .. ואני, אני לא מאכזבת, מגיבה כצפוי...

בשדה הקרב שלי ושלו הכפתור הזה הוא כלי נשק מתוחכם ביותר. הוא יודע שזה ירגיז אתי והוא לוחץ על הכפתור הזה כאילו להנאתו...

מתחיל איתי מלחמת כפתורים, כל לחיצה מפעילה תגובה צפויה. כל לחיצה מביאה איתה קפיצה. זה מנגנון שאין בו תקלות. משומן כהלכה...

אני יודעת את זה אבל אני לא מסוגלת להתרחק מזה

אני גם יודעת לזהות את זה. כי אני תמיד מגיבה בדרך דומה.

אני גם מזהה את זה מתקרב.

אז למה אני לא יכולה להימנע מזה?

דווקא ברגעים האלה אני שוכחת הכל, שאני אוהבת אותו, שהוא כל כך פגיע, כל כך רגיש. פתאום אני שוכחת את הכל, מתעסקת בפגיעות שלי, בעלבון, בכעס, בצדק.... יוצאת למלחמת עולם  אח"כ אני שמה לב שמרוב התעסקות בפגיעות שלי אני כמעט מאבדת אותו ...

אוף, כמה אנרגיה אני מקדישה לזה ...

במקום זה יכולתי ללמד את עצמי לחיות עם התכונה הזו שלו ולא לעשות סיפור כל פעם מאיזה איחור של 5-10 דקות... הייתי מרוויחה מזה הרבה יותר.

מרוויחה הרבה יותר אם הייתי מקבלת את זה במקום לאבד פרופורציות על שטויות....

ובסוף גם לא להשיג כלום.